בדברי משה לבני ישראל, מתבלטים שני חושים בבחירת קיום המצוות, השמיעה והראייה. בפרשה שעברה, עסק משה בשמיעת העם ('וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה'), ובפרשתנו ניפגש עם הראייה ('רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה').
השוואה בין חושים אלו, מחדדת את הייחודיות ביניהם. הרואה נחשף לעולם וליופי המרהיב של הבריאה. הראייה מאפשרת את עצמאות האדם לפעול בעולמו, לתקשר בקלות עם אנשים ולקדם את התרבות האנושית. אין ספק, חיי האדם מבלי יכולת לראות מסורבלים וקשים.
אולם, כגודל כוחה של הראייה, כך גודלן של הסכנות המונחות לפתחה! הראייה יכולה להוליך שולל את האדם, כפי שהדריכו חכמים: "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין" (טור, או"ח, א). הסינוור מהיופי יכול לטשטש את ההכרה השכלית ולפגום בהליך נכון של קבלת החלטות. החיצוניות הנחשפת לעיניים, לא בהכרח משקפת את הפנימיות. אדם המרשים במראהו ובקומתו, יכול להתגלות כבעל מידות מקולקלות, כדוגמת שמואל הנביא שהתרשם מאליאב בן ישי המועמד למלך ישראל, ועל כך השיבו ה' (שמואל א, טז ז): "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ; כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב".
מנגד, הסכנות של הרואה, אינן קיימות בעולמו של השומע. יכול השומע להתמקד בקול הנכנס לאוזניו, לסנן רעשי רקע ולפרש באופן ישר את המתרחש. השמיעה מאפשרת פגישה 'נקייה' עם המציאות, וללא גורמים שיסיחו את דעתו. לרוב, מה שאדם שומע באוזניו, כך הם פני הדברים במציאות. פרשנות האדם הסובייקטיבית, מועלת אצל השומע לכמעט מדרגה אובייקטיבית.
לאור זאת, ניתן להסיק כי מעלת השומע רבה היא ממעלת הרואה הנתון לפיתויים רבים. אך, לא כך קבעו חז"ל בדברם כי דווקא אדם ללא יכולת ראייה משול למת (!) (נדרים סד:(: "תניא ארבעה חשובין כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים". אומנם, לקות החרש פוטרת אותו מחלק נכבד מקיום המצוות, אך היא לא מגדירה אותו כעיוור 'החשוב כמת'. מתברר אפוא, כי חרש הרואה – עדיף על עיוור השומע.
- מכאן עולה השאלה – מדוע קבעו חכמים הנחה זו בניגוד למעלת השמיעה?
הבחירה החופשית כראייה
הבחירה החופשית של האדם היא אחת מאבני היסוד של עולם האמונה. יכולת הבחירה הקיימת אצל האדם ובוראו מבטאת את הדמיון העמוק ביניהם, כפי שניתן ללמוד מעדות התורה על ייחודיות האדם (בראשית א, כו): 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'.
הבחירה במהותה דומה לראייה. היא פותחת את דלת העולם בפני האדם, ומאפשרת לו להיות שותף עם הקב"ה במעשה בראשית אשר נצטווה 'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ' (בראשית ב, טו). כמו גם, היא מזמנת לפתחו ניסיונות ואתגרים לא פשוטים. באופן עמוק, תיקון העולם יכול להתבצע מהשתייכות אמיתית של המבצע אל המעשה, וזו צומחת מהתמודדות האדם ומבחירתו החופשית. לכן, הסומא משול למת שנמצא בעולם הנשמות הנטול אתגרים ובחירות.
מלאכי השמיים משמשים כפקודים העומדים לכל משימה אשר יטיל הקב"ה עליהם, ואינם נתקלים בקשיים מעצם טבען. אך, מעלתם העליונה היא גם חסרונם. תיקון עולם צומח מאלו המתמודדים עם האתגרים ויכולים לתקן את עצמם, ומתוך כך את העולם. תורת ה' ירדה מהשמיים אל הארץ, מהרוחני האציל אל החומרי הגס, בכדי לרומם את המציאות בעזרת האדם השונה מהותית ממלאכי השרת (ע"פ שבת פח:).
'רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת'
אם כן, הראייה מבטאת את המורכבות של מפגש האדם עם עולמו, ומקנה לו את יכולת ההבחנה בין 'בְּרָכָה וּקְלָלָה' (דברים יא), את 'הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע' (שם, ל טו). והשמיעה מבטאת את המפגש הפשוט עם החיים ללא הסיגים המלווים להם.
במעמד הר סיני, התורה מתארת כי בני ישראל הגיעו לדרגה ייחודית, שנאמר (שמות כ, יד): "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר…". הראייה והשמיעה התאחדו! בנקודת מבט זו, העושר המתלווה לראייה היה ללא המורכבות הקיימת בה! המפגש עם המציאות היה 'נקי', כפי עולמו של השומע, אך עשיר יותר כעולמו של הרואה. דרגת האמונה הגבוהה אפשרה לישראל להישאר עם היתרונות של הראייה, מבלעדי הסכנות הרובצות לפתחה.
לקראת חודש התשובה נזכור, כי בחירה חופשית ללא סכנות, 'ראיית הקולות', הייתה מאורע חד פעמי במתן תורה. האדם נבחר להיות 'נזר הבריאה' דווקא בגלל המורכבות שבו המאפשרת לו לתקן את עצמו ואת העולם. וכשם שהוא יכול לקלקל, כך ביכולותיו לתקן.
