מעשה שסיפר הבעש"ט:
היה צדיק אחד שהיו נותנין לו מן השמים כל משאלות לבו. והיו יראים ממנו שיעשה כל דבר כרצונו, דהיינו שיבטל כל גזירות רעות, חס ושלום, ויגזור גזירות טובות, וה' יתברך יקיים אותם. גזרו עליו מן השמים שיהיה שיכור כל ימיו.
כמו כן בפורים, שהרי "כל הפושט יד נותנין לו", ויוכל האדם לפעול כל משאלות לבו, לכן חייבו חכמים לבסומי בפוריא. והבן.
מה אכפת להם ל"שמים" לתת לנו שפע עד בלי די? מדוע, שואל הבעש"ט, לא רוצים "השמים" להעניק לנו שפע של ברכה, חסד ורחמים? "חס ושלום" זועק-מתלוצץ הבעש"ט, יכול עוד הצדיק לפעול ישועות בשמים ובארץ. הוא, בכח קרבתו לריבונו של עולם, מסוגל לגזור רק גזירות טובות על היהודים, והקב"ה, אוי, אבוי, "יאלץ" לקיים אותן…
שם "בשמים" רוצים שנעבוד היטב, שנעמול ונזכה בדברים הטובים בזכות ולא בחסד. על כן, לעיתים מחביא הקב"ה את הצדיק הפועל ישועות. פעמים תחת מעטה היין והשיכר מתחבא צדיק גדול שרק בלית ברירה הוכרחו שם בשמים להוביל אותו בדרך חתחתים זו, על מנת שלא יפעל "חלילה" יותר מדי לטובת עמו. מלמדנו הבעש"ט שלפעמים השיכור הוא "נשמה גבוהה" שלא יכולה לפעול במלוא כוחה בעולם הזה.
ומכאן, לפורים. אכן קושיה חמורה היא, מה ראו חכמים על ככה, לחייב את היהודים בהשתכרות? יין, אמנם, ישמח לבב אנוש, אך איבוד הדעת שבהשתכרות מסוכן עד מאד. לא מתאים ליהודים לחגוג כך את חגיהם. האם זוהי הדרך להודות לה' על כל הטוב שגמלנו?
לבעש"ט יש תשובה "פורימית": חיוב ההשתכרות הוא בעצם פעולת הסחה מתוחכמת.
עיצומו של יום הפורים הוא כל כך גדול ונורא, בו מתגלית הפנימיות היהודית והנאמנות המוחלטת לאלוקי ישראל, עד שביום זה כביכול, אין ברירה לקב"ה אלא להיענות לבקשותיו של כל יהודי. "כל הפושט יד נותנין לו". בפורים מתגלית האחריות היהודית, איך למרות האיום של המן להשמיד ולהרוג ולאבד, הצהירו היהודים נאמנות אין קץ כלפי התורה וכלפי מלך מלכי המלכים. זאת למרות ההשתתפות בסעודתו של אותו רשע, המבטאת את התחושה הנעימה שבהוויה הגלותית ואת המחשבה להיות אף הם חלק מהתרבות הפרסית הכללית. למרות החיצוניות החוטאת הזו, בהגיע רגע האמת, מסתבר שכולם נוטלים אחריות, מסירים את מסכותיהם, ומגלים את פנימיותם האמיתית.
ביום המופלא הזה לא יכול הקב"ה לסרב לבקשותינו. על כן, בכל שנה ושנה, בהתקרב יום הפורים, נופל פחד גדול ב"שמים". ביום זה היהודי כל כך אהוב על המלך, ביום זה מתגלית הקרבה ללא תנאי אל המלך. איך יוכל המלך שלא לתת לנתיניו-אוהביו את כל הכבוד והיקר? או אז, מפחדים שם "בשמים", ייגמר תהליך הגאולה מהר מדי. בפתאומיות. למרות שהזמן עדיין לא בשל לכך. לכן תקנו חכמים להשתכר. כשאנו ממלאים את גופנו ביין, אין חשש שנוכל לדייק ולכוון בבקשותינו.
הבעש"ט מתלוצץ. הוא צוחק על הפחד השמיימי, שמא "חס ושלום" ייאלץ ריבונו של עולם לגזור רק טובה על עם ישראל. השתכרו יהודים! כך לא תשימו לב ולא תבינו את עומקו של היום הגדול והנורא. ואנו, לא נותר לנו אלא למלא אחר רצון חכמים, להתבסם ביום הקדוש הזה, ובכל זאת, דווקא מתוך איבוד הדיוק והאיזון הרגילים, לבקש מהקב"ה שימלא כל משאלותינו לטובה.
