הרב גור גלון
הזדמנות ונפילה
השבת הינה שבת ראש חודש תמוז. וכפי שלמדנו בעבר, כל חודש מכיל בתוכו משמעות ועבודת ה' מיוחדת המכוונת למהותו של החודש. ננסה לבאר מהו עניינו המיוחד של חודש תמוז.
המאורעות המוכרים לנו בחודש זה הינם מאורעות טרגיים. חז"ל במסכת תענית (ד,ו) מונים חמישה דברים שארעו לאבותנו בחודש תמוז: "נשתברו הלוחות, בוטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והועמד צלם בהיכל". גם מסע המרגלים בארץ ישראל התרחש ברובו הגדול בחודש תמוז, שכן על פי חז"ל המרגלים יצאו לדרכם בל' בסיוון שהוא ראש חודש תמוז.
בספר יצירה מובא שהאות השייכת לחודש תמוז היא האות 'ח'. על פי דבריו המוכרים של רבי צדוק הכהן מלובלין, כדי לבדוק מהי המהות של דבר יש לבדוק היכן הוא מופיע לראשונה בתורה. האות 'ח' מופיעה לראשונה בתורה בפסוק "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום".
מאידך, הנביא ירמיהו מבשר לנו "כה אמר ה' צבאו-ת צום הרביעי (בחודש תמוז) וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".
אם כן, חודש תמוז מוכן למועד גדול. גם הדבר הראשון שחז"ל מזכירים שהתרחש בי"ז בתמוז היה מתוכנן להיות יום שמחה, יום של הורדת הלוחות לישראל. גם המרגלים המסתובבים בארץ היו יכולים להיות לברכה ושמחה ולהוביל את ישראל לארצם. כך שבאופן עמוק אנו רואים שחודש תמוז נועד לדברים גדולים אך בשל שיבוש וטעות הם הופכים לאסון ולחטא.
חטאי הראיה
ניתן לומר, כי החטא של חודש תמוז הוא חוסר היכולת לראות כמו שצריך. ואם נעמיק יותר נראה כי הטעות של חודש תמוז היא האשליה שרואים נכוחה. יש בחודש זה תחושה שהכל בהיר כשמש ואין מקום בכלל לטעות, וזו הטעות הגדולה ביותר.
נדגים זאת הן בחטא המרגלים והן בחטא העגל (שבירת הלוחות).
המרגלים הסתובבו בארץ: הם ראו ערים בצורות, בני ענק וכו'. כל תפקידם של המרגלים היא לראות ולספר את אשר ראו לעם.
אלא שכל מה שראו המרגלים בארץ, כפי מעידים חז"ל, היה מסולף. הם ראו בעיניהם שכולם עוסקים בקבורה ולכן אמרו שהארץ "אוכלת יושביה", ולא ידעו שזה נעשה על מנת שיושבי הארץ יתעסקו בקבורה ולא ישימו לב למרגלים. המרגלים ראו פירות גדולים ופירשו שהארץ מגושמת וחומרית ולא הבינו שהארץ מלאה בחיוניות ועוצמות.
עצם העובדה שהמרגלים חושבים שאפשר להסתכל על הארץ באופן חיצוני, להתבונן עליה כשאלה של אסטרטגיה וכיבוש, הינה טעות נוראה. וכפי שכותב מרן הרב קוק (אורות ארץ ישראל א): "אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל ולהוציא לפועל את עומק חיבתה בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ה'…".
כך היה גם בחטא העגל. חז"ל מתארים באופן ציורי כיצד בני ישראל ראו את מיטתו של משה פורחת באויר.
"וירא העם כי בושש משה'- אל תקרי 'בושש' אלא 'באו שש'. שעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף מ' יום בא שטן וערבב את העולם. אמר להם: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להם: 'באו שש', ולא השגיחו עליו, 'מת', ולא השגיחו עליו. הראה להם דמות מיטתו בענן…".
גם כאן עם ישראל רואים, "וירא העם", ובטוחים כי הם רואים נכון, אך לאמיתו של דבר זוהי ראיה מסולפת.
אפלה ואורה
בספר יצירה מוזכר באופן פלאי, שהפעולה של חודש תמוז היא ראיה, ודבר זה מודגם גם על ידי הטבע. חודש תמוז הוא החודש שהשמש במלוא תוקפה, הימים ארוכים והשמש חזקה. וכאשר יש אור גדול זה הזמן לראות, ראיית האור הינה דבר טוב, שהרי הפעם הראשונה שנזכר הפועל ר.א.ה היא בפסוק "וירא אלוקים את האור כי טוב".
הראיה של חודש תמוז יכולה להיות עלייתו הגדולה אך גם נפילתו. מצד אחד ישנה אפשרות לראיה חיצונית ומי שראה כך אינו פתוח להקשבה ולשינוי שהרי הוא ראה. מאידך יש הזדמנות גדולה בחודש זה לראות את האור, להתבונן לעומק, ומי שראה את האור, אי אפשר לשכנעו להפך. "טעמו וראו כי טוב ה'".
לודאות של כוח הראיה יש כוח עצום, ולכן היא יכולה להוות קפיצה גדולה או נפילה גדולה.
ניתן לראות את האור והטוב בעולם – זוהי הראיה האמיתית והישרה, לראות את החסד האלוקי, להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, בעלי העין הטובה. אך מצד שני ניתן גם לראות ולהוכיח בראיות רבות שהעולם הוא מקום עצוב ורע, מתסכל, מפלה ומדכא.
התמוז מוזכר בספר יחזקאל, כאשר הוא נלקח מבבל באופן פלאי ומובא לירושלים: "ויבא אותי אל פתח החצר ואראה והנה חור אחד בקיר… ויאמר אליי הראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עושים בחושך איש בחדרי משכיתו כי אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ… והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז".
למרות שזהו חודש תמוז, ולמרות שהנבואה עדיין נמצאת בעולם, האנשים מרגישים בחושך, ומתוך תחושת החושך וחוסר הראיה האלוקית, הם מרשים לעצמם לעשות תועבות, והנשים יושבות ומבכות את התמוז. ומבאר רש"י שהתמוז הינו פסל שבעיניו היו שמים עופרת הקלה להתכה, והיו מדליקים אש באחוריו, והעופרת היתה מותכת ויוצרת דמעות בעיני הפסל וכל היושבים לפניו היו בוכים עימו. יש כאן תפיסת עולם האומרת שצריך לבכות, שהכל רע ומר וחשוך. הבכי המטשטש את העיניים וגורם לנו לא לראות.
יהי רצון שנזכה בחודש זה לראות את הטוב, להתבשר בבשורות טובות, לראות כיצד מכל דבר הנראה כרע יוצאים דברים טובים, ויהפך לנו מהרה החודש הזה לששון ולשמחה.
