אפרים ומנשה כבנים ליעקב
התורה מתארת לנו כיצד כשמספרים ליוסף שאביו חולה הוא לוקח את שני בניו, מנשה ואפרים, ליעקב כדי להתברך. ואין זו ברכה סתמית לשניים מתוך עשרות נכדיו וניניו של יעקב, אלא יש כאן אמירה יסודית "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".
כלומר, יעקב קובע לדורות שאפרים ומנשה אינם במעמד של נכדים אלא במעמד של בנים. והביטוי הבולט ביותר לכך הוא שהם מקבלים נחלות כשני שבטים. ונראה שזהו ביטוי לכך שיש כאן שני נכדים שערכם הרוחני, עוצמתם הרוחנית ותרומתם הייחודית שווה לעוצמה של השבטים, בני יעקב.
ברכת הבנים
אפרים ומנשה זוכים במעמד זה לתהילת עולם, שכל אב ואם יהודים, במהלך אלפי השנים שלאחר מכן ועד ימינו אנו, מברכים את ילדיהם ומתפללים לקב"ה שיזכו להיות כאפרים וכמנשה. "ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", כשאליה אנו רגילים לצרף את התפילה "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ".
מדוע דווקא כאפרים ומנשה?
ויש להתבונן מדוע זכו אפרים ומנשה, שאנחנו כל כך מתפללים ומייחלים שבנינו ובנותינו יהיו כמותם.
ונראה לי שיש כאן עומקים נפלאים. אומר התרגום יונתן:" וּבָרֵיכִינוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה וּבְמִנְיַן שִׁבְטַיָא יִתְמַנֵי רַבָּא דְאֶפְרַיִם קֳדָם רַבָּא דִמְנַשֶׁה וּמַנֵי יַת אֶפְרַיִם דִיהֵי קֳדָם מְנַשֶׁה". כלומר, ברכה זו תהיה בברית המילה, בשעה שאנחנו מכניסים את הילד בבריתו של אברהם אבינו. ומוסיף לנו מחבר תרגום יונתן שחלק מהותי מהברכה היא הקדמת אפרים למנשה.
המשכת שלשלת הדורות
בפרשה גם רואים שיעקב מדגיש שמי שזכאי לקבל הברכות המופלאות הללו ובהם יברכו לדורות זה אותם הילדים שנולדו לפני בואו של יעקב למצרים. "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי", הסיבה לכך היא שכאשר אנו מגיעים לברית המילה ליבנו מתמלא רצון אדיר שהבן הנולד יוכל להיות ממשיך של האבות, להיכנס לבריתו של אברהם אבינו, ואנו עומדים בפני בעיה הנה עוד דור התרחק מן האבות ואז בעצם גם עולה השאלה האם ממרחק הדורות ניתן לגדל בנים שיהיו המשך של אברהם אבינו?
והתשובה היא שהדבר אפשרי שהרי אם יוסף שהיה במצרים, בהיותו מנותק ממשפחתו הצליח לגדל בנם שיהיו כראובן ושמעון קרובים ושייכים לסבא הגדול וזכו בשמירה אלוקית 'המלאך הגואל אותי מכל רע הוא יברך את הנערים', והצליחו שיקרא עליהם שם הסבא והסבא רבה עד אברהם אבינו 'ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק', ושזה קרה לא מתוך הסתגרות, לא מתוך אי עשייה, לא מתוך אי שותפות בבניין העולם, אלא להיפך למרות שהם יפתחו ויגדלו, יפרו, וירבו, יתרמו ויתקדמו, אעפ"כ יקרא בהם שם אבותינו – 'וידגו לרב בקרב הארץ'.
מי אלה? בני אלה!
הדבר מודגש באופן מופלא בכך שיעקב שואל רגע לפני הברכה את יוסף 'מי אלה?', מהי השאלה המופלאה הזאת? אלא שיעקב רואה את אפרים ומנשה, שכנראה נראו כמי שגדלו במצרים ומשכך הם נראים אחרת, לבושים אחרת, והשאלה היא 'מי אלה?'- האם השנויים החיצוניים, נגעו בקודש, נגעו במהות, נגעו בנשמה, בדבקות?
ויוסף עונה 'בני אלה'- הם בני, הם ההמשך שלי, של מי שיכול להיות משנה למלך ויחד עם זאת להמשיך להיות דבוק בה', של מי שאולי נראה חיצונית שהתרחק אך הוא הכי קרוב. וזו הברכה שיברכו ישראל- שגם כשהנכד יראה רחוק מן הסבא, והסבא יתפלא: מי אלה? התשובה תהיה כאפרים וכמנשה, הם שייכם וממשיכים הם שייכם לאבות אך פועלים להמשיך, הם מחדשים מכוח האבות.
אפרים לפני מנשה כי הקודש קודם
וכל זה יוכל לקרות רק אם אפרים יקדם למנשה. הנצי"ב מבאר ש "אפרים ומנשה כל אחד גדולתו משונה מחברו, אפרים היה גדול בתורה ודבק באלוקיו, ומנשה בהליכות עולם ועוסק בצרכי ישראל", היכולת לשמור את הדבקות ודרך האבות, שיודעים להקדים ולהעמיד בראש את העניינים הרוחניים, ולכן זה חלק מהותי מן הברכה, כפי שדייקנו בתרגום יונתן.
יהי רצון שנזכה שבנינו יהיו המשך דרך ישראל סבא כאפרים וכמנשה, שנזכה שיהיו מלאים קדושת אבות ומתוך כך עשיית בנים.
