חז"ל הרבו לדרוש על היחסים, המאבקים והדיונים הנוקבים שבין יהודה ליוסף, כפי שכותב במדרש תנחומא "ויגש אליו יהודה' זהו שאמר הכתוב 'וסרה קנאת אפרים', כנגד מי אמר ישעיה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד יהודה ויוסף, דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, בשעה שהיו יהודה ויוסף מתווכחין זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה, בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה. בנוהג שבעולם שור מתיירא מפני ארי, ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהן עד שבא משיח. לפיכך 'וסרה קנאת אפרים… אפרים לא יקנה את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים'". (גם לעתיד לבוא אומרים שיעמוד משוח המלחמה מיוסף ומשיח בן דוד מיהודה)
כמובן שלא ייתכן כי כל הדיונים שמזכירים חז"ל אכן התרחשו, אלא אלו דיונים פנימיים שבין שני הכוחות האדירים שבונים את בית ישראל, יהודה ויוסף. שכפי שאומר המדרש וכפי שמופיע בתורת הסוד , גם לעתיד לבוא נגאל על ידי שני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
יש להבין מה מייצגים כוחות אלו בעם ישראל וכמובן שהדברים עמוקים וננסה לגעת במקצת מהם.
יוסף, כפי שמופיע לעינינו בפרשיות האחרונות, הוא בעל היכולת לתיקון עולם, הוא המסוגל לקחת את הרעיונות העליונים של התורה וליישם אותם בתוך המציאות הגשמית. יוסף מגלם בהופעתו את ההצלחה, "ויהי איש מצליח", " ואשר הוא עושה ה' מצליח". הוא מייצג את עולם הרגש, שהרי בכדי להופיע במציאות יש צורך בחיוניות והתרגשות, יש צורך ביופי והדר, "בכור שורו הדר לו".
זוהי גם נקודת התורפה של יוסף. הקשר לחומר, הרגשיות והיצריות עלולות לדרדר את יוסף. ורק ברגע האחרון, בזכות דמותו של יעקב, ניצל יוסף מניסיון אשת פוטיפר.
לעומת זאת יהודה מייצג את התורה, את הנאמנות המוחלטת לדבר ה', את מסירות הנפש העצומה לתורה וללימודה. וכפי שראינו במעשה יהודה ותמר הוא גם בעל היכולת לוותר על כבודו ומעמדו כדי לעשות את רצון ה'. והדברים אמנם לא באים לו בקלות אבל הוא ממשיך להתאמץ ולהתייגע כדי לומר את דברי התורה. ולכן גם יהודה הוא זה שנשלח להקים את בתי המדרש בארץ גושן, "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה".
כלומר, יוסף דאג להכנת הצד החומרי בגושן ואילו יהודה נשלח להורות, להקים בתי תלמוד שמהם תצא הוראה. יוסף הוא השור, כלומר, זה שיודע לחרוש את הקרקע שמבטאת את העולם הזה, להכשירה ולתקנה, ואילו יהודה הוא האריה שיודע לייצג את העוצמה והגדולה האלוקית, שיודע לשאוג ולעורר את העולם כולו למלכות ה', ובעת הצורך יש לו את העוצמה והכוח למסור את נפשו ולהכריע כל אויב המנסה לקום ולעמוד על עם ישראל.
יהודה ויוסף מייצגים את שלמות תפקידו של עם ישראל. מצד אחד היכולת לבטא ולומר בבהירות וביציבות את רעיונות התורה, הרעיונות האלוקיים שלא מושפעים משום מאורע חולף, משום רגש עובר, ומאידך את היכולת ליישם את הרעיונות האלו במציאות המשתנית, המורכבת, הדורשת הבנה ורגישות בכל סדרי העולם הזה.
המאבק הגדול הוא מי בראש, וזאת מפני שהחידוש היותר גדול של עם ישראל הוא היכולת ליישם את הרעיונות האלוקיים במציאות, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". התורה כשלעצמה קדמה לישראל וקדמה לעולם, וישנם רבבות מלאכים, שרפים, אופנים וחיות הקודש שמחזיקים בתורה במסירות וברוממות. ולכן יוסף הוא המייצג יותר את תפקידו של עם ישראל ומאידך כדי שיוסף יוכל לעשות את תפקידו הוא חייב את יהודה שיראה לו את הדרך, שיעמיד לפניו ללא הרף את האידיאלים האלוקיים וידאג שיוסף לא יסחף אל החומריות אלא יישאר ממוקד בהופעת האידיאלים האלוקיים.
דבר זה מתבטא באופן מופלא בגמרא (סנהדרין קב.) שאומרת על הפסוק 'אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה'- אחר שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש?- בן ישי בראש!- אי הכי לא בעינא! (אם כך איני מעוניין!).
מה שמתגלה לנו כאן הוא שבאופן פנימי יוסף קודם ליהודה, כפי שאמר הקב"ה, "אני ואתה ובן ישי" אולם כאשר שואלים מי בראש, כלומר, כאשר רוצים לתת כבוד פומבי אז "בן ישי בראש"- יהודה קודם.
דבר זה הוא הדרכה יסודית גם בימינו. מחד, ישנו ערך עצום ועליון לאותם אלה שמתוך אידיאליסטיות עמוקה ורצון לקדש שם שמים בעולם, מתוך חיבור וקישור גדול לתורה עוסקים במקצועות החול ואוחזים במידתו של יוסף. ולא לחינם הוקדם זבולון ליששכר בברכה, "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך" (וכן בברכת יעקב הוקדמה ברכתו). וכפי שאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, ש"גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים".
מאידך, הכבוד חייב להינתן למלמדי התורה, וכפי ההלכה שיש להקדימם ולכבדם, כי רק הכבוד האמיתי וההערכה הגדולה שתהיה לאנשי העבודה כלפי מייצגי התורה היא שתבטיח שעבודתם תהיה מכוונת לשם שמים. ומנגד, חייבת גם להיות הערצה והערכה פנימית מצד אנשי התורה לאנשי העבודה, וכל תורתם צריכה להיות מכוונת להדרכת אנשי העבודה, ובאופן הזה נזכה אי"ה להתקיימות הנבואה "וסרה קנאת אפרים" ולביאת שני המשיחים, במהרה בימינו, אמן.
