שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, לאור התשובה הקודמת: השולחן ערוך שכותב "מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סימן קנ"ה), צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים" ומשנה ברורה על דבריו, הרב מלמד עושה אוקימתא שמדובר על אם יאכל בהמשך כביצה ?

אכן. כדין המתפנה לגדולים שהוא בדיוק כדין טינף ידיו. מעריך שאין זה חידוש של הרב מלמד. לכאורה דין פשוט שעולה מתוך סוגיית נטילת ידיים.

כך כתוב למשל כאן בשם הרב עובדיה – https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=701
"יש להבהיר, שאין לברך על נטילה זו, אלא אם מתכוין לאכול בהמשך הסעודה יותר משיעור כביצה (כחמישים גרם) פת, שאם לא כן, יש ליטול ידיים בלא ברכה בלבד".

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 12:23:05

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה…" מה המקור לכך שצריך לאכול כביצה בהלכה זאת ?

כי להלכה נוטלים ידיים בברכה רק על אכילת כביצה לחם גם אם לא היה שום הפסק. לכן אם יאכל פחות, ייטול בלא ברכה כמו כל הנוטל ידיו ללחם ומתכוון לאכול פחות מכביצה. וכן הדין לשאר ההפסקים – "הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם ולכן לא צריך לברך שוב 'המוציא', חייב ליטול ידיים שוב, ויברך על הנטילה רק אם מתכוון לאכול עוד כביצה לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע הסעודה למשך יותר מחצי שעה, צריך ליטול ידיו, ויברך על הנטילה אם מתכוון לאכול כביצה לחם. וכיוון שבשנתו הסיח דעתו מהאכילה, צריך לברך שוב 'המוציא'. "

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 10:36:05

יש לך שאלה?

פרשת קרח – דמיון טוב ודימיון רע

אחד הכוחות המופלאים שנתן הקב"ה באדם הוא כוח הדמיון, שתופס מקום נרחב יותר ויותר בחיינו בדורות האחרונים.

מחד כוח הדמיון הוא הכוח שמוביל את העולם להתקדמות. העובדה שהיו אנשים שדמיינו שבני אדם יוכלו לעוף כציפורים הובילה, אחרי הרבה התרסקויות, לכך שיש כלי תעופה. העובדה שהיו שדמיינו שניתן להגיע לירח הפכה מאוחר יותר לעובדה קיימת. כל המצאה והתחדשות מתחילה בדמיון – "דמיון הוא תחילתה של היצירה."

אנשים שלא נכנעו למציאות הקיימת, העזו להגביה את דמיונם ומחשבתם, הם שקידמו את העולם. כדבריו הנפלאים של חוזה המדינה בנימין-זאב הרצל (באחרית דבר לספרו אלטנוילנד):

"… אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם האגדה הוא – ואגדה יוסיף להיות. היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'. אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום."

עקרון זה נכון הן בעולם הממשי-הגשמי, והן בעולם הרוח בו הדברים לא נראים באופן מוחשי והדמיון מחייה את המחשבות אשר הולכות ומתפתחות על ידי כשרון הדמיון.

אך הדמיון, ככל כוח אדיר וחזק, טומן בחובו גם סכנה גדולה, והיא שאדם יבחר לחיות את חייו בדמיון ולא במציאות, שאדם ידמיין דמיונות הבל. בייחוד עלול הדבר להופיע כשאדם מדמיין מה ראוי לו, מה כוחו, מהי עוצמתו, מהו כשרונו ויכולתו. אדם קרוב אצל עצמו ויכול להפריז בכוחו וביכולתו, וממילא במה שהוא חושב שמגיע לו וראוי לו.

הסכנה קיימת כאשר ישנה התנגשות בין המציאות לבין הדמיון והאדם בוחר לחיות ליד המציאות, לא לחוות אותה באמת, לא לפעול בתוכה, אלא לחיות באשליה מלאת דמיון שאינו עתיד להתממש.

הדמיון המנותק מהמציאות מייצר מידות שאינן טובות בתוככי הנפש. הדמיון המשלה את האדם לחשוב שהוא גדול ומרומם, חשוב ובעל כוח שליטה בכל הנעשה, מייצר את הגאווה הגדולה המתנפצת אל סלעי המציאות בגלים אדירים של כעס וחמה.

הדמיון המלפף את האדם בחוטי אשליות בנוסח "אילו הייתי", "אילו היה לי", "אילו אירע לי", "אילו עשיתי", אינו מניח לאדם לשמוח בחלקו ומפקיר אותו לציפורניה האכזריות של מידת הקנאה. המקנאים הגדולים לעולם לא השלימו עם המציאות ובחרו להתפתות לדמיון הכוזב. בכך אבדו את חלקם במציאות, מחוסר יכולת לראות את הטוב המצוי בה, ואיבדו את החלק עליו דמיינו, בהיותו דמיון שאין לו תקווה ממשית. הדמיון המנותק מהמציאות יוצר חוסר מעש ועצלות גדולה, ומפתח בקצב מהיר כאב איום ונורא.

התורה מורה לנו שלא להפוך את ריבונו של עולם לפסל וכל מסכה, לדמיון עלוב ומגושם המצמצם את האמת הגדולה, ואת עשרת הדברות חותם הדיבר "לא תחמוד", העומד חוצץ כנגד הממירים מציאות קיימת באשליה מתוקה – מרירה.

חטאו של קורח היה חטא ההתפתות אחר הדמיון, ההליכה אחר הדמיונות על גדולתו ועוצמתו, על מה ראוי לו, על כך שכולם קדושים. ואולי זו כוונת עונשו – ההבלעות באדמה – שאין קיום לחיים על פי דימיון ובניגוד למציאות הקיימת.

יהי רצון שנזכה לדמיין דמיונות בונים ומקדמים, ונשמר מדמיונות שמחלישים את העשייה השמחה, האמת והמציאות.

 

 

אולי יעניין אותך

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן