סליחה, לא מצאנו את התוכן שרצית.
שאלות ששלחתם
ההתחלה היא הליכת החתן לקראת הכלה בליווי האבות או הוריו למי שחשוב לו שדווקא הוריו ילוו אותו. הם מגיעים עד תחילת השביל של הבד הלבן הפרוס עד הכלה. שם ההורים עוצרים והחתן הולך לכלה להוריד את ההינומה. בכל הזמן הזה שהחתן הולך לכלה בליווי האבות, האמהות עומדות בשני צידיה של הכלה כאשר היא יושבת על כיסא הכלה. לאחר שהחתן מוריד את ההינומה, הוא ממשיך עם האבות לחופה, וכאשר הוא מגיע לחופה החברים שמלווים את החתן בשמחה, הולכים ללוות את הכלה, כשהם מגיעים אליהם היא קמה בליווי האמהות ופוסעת לכיוון החופה. שם היא מקיפה את החתן יחד עם האמהות שבע פעמים באיזו מנגינה שרוצים, זה ממש לא משנה אם זו המנגינה הרגילה או שבע בבות. אין זה מוזר בכלל, מן הסתם היא מכירה את זה מחתונות אחרות, סביר שזו לא המצאה שלה. כל עוד מדובר על מנגינה של דוסים זה בסדר גמור. תודו לה' שאינה רוצה מנגינה חילונית.
מנהגי החופה ועוד מובאים בפניני הלכה ליקוטים משפחה. ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה.
אביא לך את הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה שאני כותב כעת כהמשך לספר שכבר יצא:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
א. יום החתונה הוא היום הגדול והחשוב בחייהם של החתן והכלה, ביום זה הם פורצים את מחסום אישיותם הפרטית וכורתים ברית אהבה ונאמנות, וניצוץ מהאחדות האלוקית מתגלה ביניהם, ומתוך כך הם זכאים להיות שותפים בהמשך תהליך הבריאה ולהוליד חיים ונשמות לעולם.
קשה ללב להכיל את גודל המסע המופלא שהחתן והכלה מתחילים בו בעת כניסתם לחופה, הן במובן הזוגי והן במובן המשפחתי. מנישואין אלו בעזרת ה' יגדלו ילדים שיבוא יום וגם הם יכנסו לחופתם ויתחילו את מסעם שממנו ייוולדו נכדיהם וניניהם עד סוף כל הדורות. לו החתן והכלה היו מבינים את מלוא המשמעות של כניסתם לחופה, לא היו יכולים להכיל את גודל הקדושה והאחריות.
ב. אמרו חכמים שביום החתונה נמחלים עוונותיהם של החתן והכלה (ירושלמי ביכורים ג, ג). זאת משום שביום זה הם רוצים בכל ליבם להתחיל את חייהם החדשים באופן מושלם, לשמח זה את זה ולהיות טובים בעיני אלוהים ואדם. כדי להעצים את התהליך החיובי הזה, ראוי לחתן ולכלה לשוב בתשובה ביום חתונתם, ולהתפלל לה' שיסייע להם להגשים את כל שאיפותיהם הטובות (מנהג הצום מובא להלן בהלכות טהרת המשפחה ח, יג).
ג. נביא תחילה את סדר החתונה בקצרה, ולאחר מכן נפרט כל שלב.
החתונה מתחילה בליווי החתן לקראת הכלה כדי לפרוס את ההינומה על פניה. לאחר מכן מלווים אותם למקום החופה ומתחילים בשלב הקידושין: הרב שעורך את החופה מברך על כוס יין את ברכת האירוסין, ונותן לחתן ולכלה לשתות, ואז החתן מקדש את כלתו בנתינת הטבעת.
לאחר מכן, כדי שיהיו רשאים לעבור לשלב הנישואין, החתן צריך לתת לכלה את הכתובה הכוללת את כל התחייבויותיו כלפיה (לעיל ד, ז-יג), ומכבדים רב לקרוא אותה לפני הקהל.
לאחר מכן מגיעים לשלב הנישואין, שהוא העמידה תחת החופה ואמירת שבע ברכות הנישואין על כוס יין, שבסיומם החתן והכלה שותים מהכוס.
לאחר מכן נוהגים להזכיר את חורבן בית המקדש על ידי שיר ועל ידי שבירת הכוס, ומלווים את הזוג לחדר הייחוד.
ד. הרב מסדר הקידושין נוטל כוס יין ומברך 'הגפן' וברכת האירוסין, למנהג יוצאי ספרד הרב שותה תחילה מהיין, ולמנהג יוצאי אשכנז הרב אינו שותה מהיין אלא נותן את הכוס לחתן לשתות מעט, ואז הרב נותן את הכוס לאם הכלה כדי שתיתן לכלה לטעום מעט. לאחר מכן טוב שההורים או אנשים אחרים ישתו את היין שנותר בכוס, ואם השותים לא חשבו בעת ברכת 'הגפן' שברך הרב שאולי ישתו מהכוס, יברכו לפני שתייתם.
ה. לאחר שתיית היין, הרב מוודא שהטבעת שייכת לחתן ושהעדים נמצאים שם, הוא שואל את הכלה אם היא מוכנה להתקדש ומבקש שתושיט את אצבעה, ואז החתן אומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ועונד עליה את הטבעת (עי' בפרק ד, ב-ד).
ו. לאחר הקידושין, מזמינים רב לקרוא את הכתובה לפני שהחתן ייתן אותה לכלתו, כדי לתת משקל להתחייבות החתן. רבים נוהגים לקרוא את עיקר הכתובה בלא הפרטים שבאמצע כדי שלא להטריח את הציבור, ויש נוהגים לקוראה בתרגום עברי כדי שמשמעותה תובן לכולם.
ז. הנישואין מתקיימים על ידי עמידת החתן והכלה תחת החופה ואמירת שבע ברכות הנישואין בנוכחות עשרה גברים לפחות, שאין לומר את שבע הברכות בלא מניין. עניינן של ברכות אלו לברך את החתן והכלה שיבנו את ביתם בשמחה ואהבה, ולהודות לה' על יצירת העולם והאדם, ולבקש על בניין ירושלים והגאולה.
ח. מוזגים כוס יין, ומזמינים כמה מנכבדי הקהל לברך את שבע הברכות, וכיוון שהחתן והכלה ישתו מהיין בסוף הברכות, עליהם להקפיד לא לדבר בין ברכת 'הגפן' שנאמרת בתחילת שבע הברכות, לבין שתיית היין. לאחר סיום שבע הברכות, הרב נותן לחתן לשתות מהיין, וכיוון שהם כבר נשואים, החתן בעצמו נותן לכלתו לשתות אחריו. לאחר מכן, טוב שההורים או האורחים יסיימו את הכוס.
ט. כמה דעות ישנן בהגדרת החופה שעל ידה מתקיימים הנישואין, ומנהג ישראל להדר ולצאת ידי חובה על פי כמה מהן, כל עדה לפי מנהגה (העדים צריכים ללוות את כל שלבי החופה מתחילה ועד סוף): א – תחילה מכסה החתן את פני הכלה בהינומה כביטוי לפריסת חסותו עליה, שמעתה הוא אחראי לרווחתה ואושרה, וכך היא נשארת עד סוף טקס החופה. ב – לאחר מכן עומדים החתן והכלה במקום מיוחד המכוסה ביריעה שנועד לטקס הנישואין, ויש נוהגים לפרוס מעל החתן והכלה טלית במשך שבע הברכות כביטוי לחופה. ג – לבסוף נכנסים החתן והכלה לבדם כמה דקות לחדר המיוחד להם, כביטוי לתחילת חיי נישואיהם (יש שמקיימים זאת לאחר סיום החתונה בביתם החדש או בחדר השכור להם).
י. הרב שעורך את החופה מברך את שתי ברכות הקידושין, על היין ועל האירוסין. לאחר מכן מכבדים רב לקרוא את הכתובה. ולגבי שבע ברכות הנישואין, יש נוהגים שרב אחד מברך את כולן, והמנהג הרווח כיום להזמין שישה מנכבדי הקהל לברך; הראשון מברך את שתי הברכות הראשונות, ועוד חמישה מברכים את שאר הברכות. ראוי לכבד רבנים בברכות, וכאשר יש חשש שאם לא יכבדו מבני המשפחה יהיה עלבון – יכבדו אותם.
יא. אחד המנהגים היפים הוא שהורי החתן והכלה מלווים אותם בדרכם לחופה, ושאר הנאספים שרים ורוקדים סביבם. תחילה מלווים את החתן למקום הכלה כדי לכסות את פניה בהינומה, ולאחר מכן מלווים את שניהם לחוד בדרכם לחופה (מפני הצניעות, לא ירקדו הנשים בקרבת הגברים בליווי הכלה). למנהג יוצאי אשכנז השושבינים נושאים בידם נרות לסימן טוב, שחייהם של בני הזוג יהיו מלאים אורה ושמחה.
יב. המנהג המקובל בארץ ישראל הוא שהאבות מלווים את החתן והאימהות את הכלה, כאשר כל הורה נעמד בצד ימין של הילד שלו. אמנם אם חשוב לזוג או להורים שהליווי של כל ילד יהיה על ידי אביו ואמו, אפשר לנהוג כך, וכאשר יש ויכוח בזה, יש לנהוג כמנהג המקובל בארץ ישראל.
יג. המנהג הרווח כיום הוא שגם אם ההורים גרושים או אלמנים, אם הם בכל זאת רוצים ללוות את ילדיהם לחופה, יהיו הם השושבינים (עדיף במקרה כזה שהאבות ילוו את החתן והאימהות את הכלה), ויש נוהגים לסימן טוב שזוג נשוי בזיווג ראשון שיש להם ילדים, ילכו בסמוך להורים וייחשבו גם הם לשושבינים (מתחת לחופה אין צורך בזוג נוסף).
יד. האורחים: על האורחים שנאספים סביב החופה לעמוד בשקט לכבוד המעמד הגדול ולכבוד החתן והכלה שדומים ביום זה למלך ומלכה. מי שקשה לו לעמוד במשך כל טקס החופה, רשאי לשבת, וישתדל לעמוד בשעת ברכות האירוסין והנישואין. לפיכך נכון להכין כסאות ליד החופה עבור זקנים וחולים שמתקשים לעמוד זמן ממושך.
טו. החתן והכלה: מנהג ישראל מדורי דורות שהכלות לובשות שמלות לבנות, כדי שלא יהיה הבדל בין העשירות לעניות. כהמשך לכך, ראוי לחתן ולכלה לנהוג בצניעות ולהימנע מניסיון ליצור טקס ראוותני וייחודי, או להבליט את עצמם יתר על המידה. וכן ראוי שלא יביעו את אהבתם זה לזו בפומבי, ולא ידברו בעת החופה, אלא יקשיבו ויכוונו לכל הברכות שנאמרות לכבודם.
טז. יש חתנים שנוהגים בתחילת החופה להתעטף בטלית חדשה, ובברכת 'שהחיינו' מכוונים גם על מצוות הקידושין והחופה שהם עומדים לקיים (אם החופה לפני השקיעה, יברכו על הטלית גם 'להתעטף בציצית').
יז. החופה: מנהג יוצאי אשכנז להעמיד את החופה מתחת לרקיע השמים, לסימן ברכה שיהיה זרעם של החתן והכלה ככוכבי השמים. אמנם כאשר יורד גשם, גם יוצאי אשכנז יכולים לקיים את החופה בתוך האולם כמנהג יוצאי ספרד.
יח. הקפות: למנהג אשכנז, לאחר שהכלה נכנסת לחופה, היא מקיפה את החתן שבע פעמים יחד עם אימה וחמותה, כביטוי למדרגה גדולה וגבוהה מהבנתנו שאנו זוכים לה במעמד הנישואין.
יט. זכר לחורבן: תקנו חכמים לזכור בשעת החופה את ירושלים ובית המקדש שעדיין לא זכינו לבנותו. רק לאחר שנזכור זאת, תוכל השמחה להיות מכוונת כראוי לתיקון העולם, ובכך תחשב חתונה זו כבנייה של אחת מחורבות ירושלים. המנהג הרווח כיום הוא לשבור כוס זכר לחורבן בסוף טקס החופה, לאחר שירת 'אם אשכך' או 'תיתן אחרית לעמך'. ורבים נוהגים גם לשרוף מעט נייר, ואת האפר שם החתן על ראשו במקום הנחת התפילין לפני שיוצא לחופה.
כשבית המקדש היה קיים, היו רגילים לעטר את ראש החתן בכתר או בעטרה, אך לאחר החורבן נאסר הדבר כשם שמצנפת הכהן הגדול אינה על ראשו. וכן אסור להניח על ראש הכלה עטרה עשויה מכסף או זהב, אבל אם היא מבד מקושט מותר אף אם קבועות בה משבצות כסף וזהב.
כ. חדר הייחוד: המנהג הרווח שלאחר סיום טקס החופה נכנסים החתן והכלה לבדם לחדר המיוחד להם, ונכון שיקפידו לאכול שם לחם ויתחילו בכך את סעודת הנישואין, שכן הם מרכז השמחה והסעודה, ואם ישכחו ליטול ידיים ולאכול, סעודת החתונה תיפגם.
כא. החתונה היא האירוע השמח ביותר במסגרת החיים היהודיים, ולכן מצווה גדולה לשמח את החתן והכלה, לשבח בפניהם את בן הזוג ולרקוד לפניהם. נוהגים להזמין לחתונה אורחים רבים, לבטא בכך שיש לשמחתם הפרטית של הזוג ולהחלטתם להקים משפחה בישראל, ערך עצום וכלל ישראלי.
כב. יחד עם שמחת החתונה, יש לשים לב שהתזמורת לא תרעיש מדי, ותגרום בכך סבל לרבים, ובשעת הסעודה אף כדאי שלא תנגן כלל, כדי שיוכלו האורחים להירגע מעט ולשוחח זה עם זה בנוחות, כי גם השיחות היפות הללו הן חלק משמחת החתונה.
כג. סעודת החתונה צריכה להיות גדולה ומשמחת יותר מסעודות השבתות והחגים. נוהגים לעשות סעודה בשרית, אבל משפחות ששמחות יותר במאכלים חלביים, רשאיות להכין סעודה חלבית, ובתנאי שהמאכלים יהיו משובחים וטובים במיוחד.
כד. ראוי לעודד את הציבור לקיים חתונות שמחות וצנועות, באופן שסעודת החתונה תהיה יותר חשובה ומכובדת מכל שאר הסעודות שהם רגילים לערוך במשך השנה, אבל לא בהפרזה, כל ציבור לפי מנהגו. ורק עשירים שנוהגים להוציא סכומים רבים על מותרות, ראוי שיעשו לילדיהם חתונות יקרות לשם שמיים, כדי להעלות את ערך מצוות הנישואין וקדושתה מעל לכל שאר המותרות וענייני החולין.
כה. בשעה שאדם עורך את רשימת מוזמניו, עליו לחשוב תחילה על הגרים, העניים, האלמנות ומרי הנפש שבין מכריו, שכן רק אם יזמינם, יוכל לזכות לשמחה אמיתית שמוסיפה טובה וברכה לעולם.
כו. מתי מותר לאורחים ללכת: על המוזמנים להתנהג בדרך ארץ ולשמח כראוי את החתן והכלה. אורחים שלא נותנים מתנה ששווה למחיר המנה שהם נהנים ממנה, כמו רבים מחברי החתן והכלה, בלא אונס מיוחד עליהם לרקוד במשך כל זמן הריקודים ולהישאר עד סוף החתונה, שהרי לשם כך הוזמנו. ואילו אורחים שנותנים מתנה ששווה למחיר המנה, כמו רבים מחברי ההורים של החתן והכלה, רשאים במקום הצורך לרקוד פחות ולצאת לפני סוף החתונה, שכן במתנתם השלימו את שמחת החתן והכלה שהם חייבים בה.
הנאלצים לצאת לפני ברכת המזון הכללית, יזמנו בשקט בשלושה או בעשרה, ויאמרו בזימון 'שהשמחה במעונו'. ואם אין חשש לפגיעה בבעלי השמחה, גם אם החתן והכלה לא נמצאים איתם בשולחן, יכולים לברך על כוס יין ולזכות בשבע ברכות אם הם עשרה, או בברכת 'אשר ברא' אם הם שלושה (עי' בספר הקיצור לפניני הלכה, הלכות ברכות ה, ט-יב).
כז. המתנות: נכון שהמוזמנים יתנו מתנה כספית בשווי של מעט יותר מערך המנה, וכפי שנוהגים רבים מיוצאי ספרד, וכפי שהיה המנהג הקדום בישראל (שו"ע אה"ע ס, א), שעל ידי כך יוכלו משפחות החתן והכלה להתחזק בקיום השמחה ובעזרה לבני הזוג. ומי שקשה לו לשלם את מחיר המנה, יכול לתת מתנה כפי הנהוג במקומו, שכן בעלי השמחה נערכים מראש לכך שהמתנות לא יכסו את עלות החתונה.
כח. מצווה על החתן והכלה לשמוח יחד שבעה ימים, ולא לעשות מלאכה ומסחר. נוהגים שהחתן והכלה לובשים בגדים חגיגיים, ומותר להם לכבסם ולגהצם לצורך שבעת ימי השמחה. עוד נוהגים שאם החתן או הכלה צריכים לצאת לבד לרחוב העיר, לכתחילה ילווה אותם לפחות אדם אחד, משום שהם דומים למלך ומלכה, ואין זה מכבודם להלך ברחוב יחידים.
כט. במשך שבעת ימי השמחה, מצווה לקיים עבור החתן והכלה סעודות, ולברך בהן את שבע ברכות הנישואין על כוס יין לאחר ברכת המזון. למנהג יוצאי אשכנז ורוב יוצאי ספרד, בכל מקום שבו עורכים סעודה לכבוד החתן והכלה, אם אוכלים שם מניין גברים שמתוכם לפחות שבעה אכלו לחם (דין 'פנים חדשות' להלן) – מברכים שבע ברכות (מזמנים על כוס אחת, ועל כוס אחרת אומרים שש ברכות לאחר ברכת המזון, ובסיומן המזמן מברך על הכוס שבידו 'הגפן', שותה ממנה לפחות 'מלא לוגמיו', מערבב את היין שבשתי הכוסות ומגישן לחתן ולכלה). ואם יש שם שלושה גברים שעושים זימון (או שאין 'פנים חדשות') – מברכים רק את ברכת 'אשר ברא' על כוס יין (לאחר ברכת המזון, המזמן מברך 'הגפן' ו'אשר ברא' על הכוס שזימן עליה, שותה ממנה לפחות 'מלא לוגמיו' ומגיש אותה לזוג).
למנהג חלק מיוצאי ספרד, רק בסעודה שנערכת בבית החתן והכלה אפשר לברך שבע ברכות, אבל אם עורכים את הסעודה במקום אחר, מברכים רק את ברכת 'אשר ברא' על כוס יין.
ל. אם הסעודות שעושים עבור החתן והכלה הן בימי החול, רק כאשר לפחות אחד מהמסובים לא השתתף בשמחת החתונה או בסעודת שבע ברכות שנערכה לכבוד הזוג ('פנים חדשות'), ובזכותו השמחה מתגברת – ניתן לברך שבע ברכות. ולמנהג חלק מיוצאי ספרד, צריך שיהיו שני אנשים חדשים כדי לברך שבע ברכות. בשעת הצורך יכולים כל יוצאי ספרד להקל בזה.
לא. לכתחילה יברכו את שבע הברכות רק אלו שאכלו לחם, והמקלים לברך גם אם אכלו דברים אחרים או אף אם לא אכלו כלום, יש להם על מי לסמוך.
לב. אם החופה היתה לפני השקיעה (לכל הפחות נתינת הטבעת והכתובה), למשל ביום ראשון, הרי שבצאת הכוכבים מתחיל היום השני של שבע הברכות ('מקצת היום ככולו'), וממילא ניתן לברכן בסעודות שעד שקיעת החמה שלפני צאת השבת (יש להקפיד לברך את שבע הברכות לפני השקיעה של היום האחרון).
לג. כשהחתן נמצא בבית הכנסת במשך שבעת ימי שמחתו, לא אומרים ווידוי ותחנון, ובימים שיש בהם קריאה בתורה, מעלים אותו לתורה. את שבעת הימים הללו סופרים מעת לעת, ולכן אם החופה היתה לפני השקיעה של יום ראשון, לא אומרים ווידוי ותחנון גם במנחה של יום ראשון הבא.
לד. אם אלו נישואין שניים גם של החתן וגם של הכלה, מצווה עליהם לשמוח יחד שלושה ימים בלבד בלא לעשות מלאכה, ואת שבע הברכות מברכים רק בסעודה הראשונה שאחר החתונה, ובתנאי שאותה סעודה תהיה ביום החתונה עצמו, ולכן אם החתונה התקיימה לפני השקיעה, מברכים בסוף הסעודה רק אם היא התקיימה לפני השקיעה.
לה. בשבת שלפני החתונה, נוהגים יוצאי אשכנז ורבים מיוצאי ספרד להעלות את החתן לתורה, ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים אף לערוך לכבודו סעודה שמחה. בשבת שלאחר החתונה, נוהגים בכל העדות להעלות את החתן לתורה, ולכתחילה מעלים גם את אב החתן ואב הכלה, ושתי המשפחות שמחות יחד בסעודות.
2025-11-06 19:57:35
אין לי זמן כעת לקרוא את הדברים של הרב אופיר, אמרתי לך את דעת הרב מלמד על פי השש"כ שכתב דבריו על פי המ"ב הנ"ל, והיא שאין הבדל בין גופו לבין שינוי, אלא כל שאינו מטלטל כדרכו בכפות ידיו, מותר לטלטל בשבת (אלא אם כן זהו דבר שהדרך לטלטלו ברגליו, כגון כדורגל, שאסור הדבר גם ברגליו וגם בידיו). לכן מותר לאדם להכניס את שתי זרועותיו מתחת למחשב ולטלטלו.
2025-11-06 10:05:20
יש לחלק בין טלטול מן הצד, שהוא נעשה בכפות ידיו על ידי שמטלטל דבר המותר ולצורך דבר המותר, והוא המובא בתחילת הסעיף. לבין טלטול בגופו שהוא טלטול בשינוי. טלטול בכף היד אכן לא נחשב שינוי כפי שכתוב בפניני הלכה בדין טלטול בגופו, ולכן אם יש אבן קטנה על השביל, אף שהדרך לבעוט בה ברגל, אין זה שינוי להרימה בידיים. אבל טלטול בגב היד או בגב האצבעות נחשב שפיר שינוי, כמו שכתוב במ"ב רעו, לא – "כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה". וכ"פ שש"כ כב, לו – "מותר לטלטל מוקצה שלא כדרך שמטלטלין אותו בימות החול, כגון ע"י נשיפה או דחיפה ברגל או במרפק, 'וכן באחורי ידיו' או באצילי ידיו." ובתו"ש הקל יותר מזה והתיר לטלטל בשתי ידיו דבר שרגילים לטלטלו ביד אחת, וכ"ש לטלטל ע"י שני בני"א כאשר הדרך לטלטלו ע"י אדם אחד. ואף שיש חולקים – ספק דרבנן לקולא.
מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
אופני היתר טלטול מוקצה
לג. בגופו: מותר לטלטל מוקצה לכל צורך אם לא מזיזו כדרכו בכף ידו אלא בשינוי, כגון במרפקו, בגב ידו, בנשיפה או ברגלו (אם אינו כדורגל). לפיכך, אם היה מונח כסף על הארץ, מותר להסיטו ברגלו כדי להצניעו. וכן מגירה שנעשתה בסיס לדבר האסור, מותר לפתוח אותה בגופו וליטול את הדבר המותר. וכן מותר לשבת על אבנים ועצי בניין, או להישען על מכונית, למרות שתוך כך מנענעם.
לד. טלטול מן הצד: מותר לטלטל מוקצה על ידי הזזת חפץ מותר לצורך דבר המותר, כגון לדחוף מאכל מוקצה שבמקפיא על ידי מאכל היתר כדי שיהיה לו מקום, וכגון לטאטא את רצפת הבית מחול ואבק, או להטות ספר שרוצה לקרוא בו כדי להסיר ממנו כסף שנשכח עליו.
וכיוון שמותר לטלטל מהצד לפי הצורך ולא יותר, יטה את הספר במקומו ויפיל את הכסף. אבל אם צריך להשתמש באותו מקום, או שחושש שיפסיד את הכסף אם יפילו שם, מותר לטלטלו אגב הספר עד שיגיע למקום שניתן להפילו. אבל לצורך שמירת המוקצה אסור לטלטלו מהצד, כגון להטות ספר שאינו מעוניין לקרוא בו כדי להצניע את הכסף, אלא יטלטל את הכסף בגופו.
2025-11-06 07:38:36
האופי של פת הבאה בכיסנים היא שזהו מאכל שלא רגילים לאכול באופן קבוע לשם קביעות סעודה כלחם. כדי לעזור לאנשים לדעת על מה מדובר הביאו הפוסקים את שלושת הגדרים הללו, שכן ראו במציאות מה האופי של לחם ומה לא. באופן טבעי יש מקרי ביניים, אחד מהם הוא מאפה רגיל שאין בו בעיסתו משהו מיוחד שמבדילו מלחם, אבל שלא כלחם הוא ממולא, אך מצד שני הוא ממולא בדבר שרגילים לאוכלו עם לחם לשם קביעות סעודה ושביעה. לכן ההכרעה היא שהדבר תלוי בגודלו, זה הסימן שהכי קרוב להחלטה האם הוא נועד לשם קביעות סעודה כלחם או לא.
אביא לך את הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה. אולי דיוק הדברים שם באופן יותר חד יעזור לך לעמוד על הנקודה:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
מיני דגן אפויים
א. הלחם הוא עיקר מאכלו של האדם, והדבר בא לידי ביטוי בכך שהדרך לאוכלו בסעודה שמתכוונים לשבוע ממנה. אבל על מיני דגן אפויים שאין רגילים לקבוע עליהם סעודה, מברכים "בורא מיני מזונות". ושלושה סוגי מאפים ישנם: א – מאפים שהוסיפו לבצק שלהם טעם שיוצר שינוי מהותי בינם לבין לחם, כגון עוגות וסופגניות אפויות. ב – מאפים שמילאו אותם לפני אפייתם במיני מתיקה, כגון אוזני המן ועוגיות ממולאות. ג – מאפים קשים, כדוגמת בייגלה, ביסקוויטים וקרקרים.
ב. אדם שהחליט במקום לאכול לחם בסעודה, לאכול ממיני המאפה הללו שיעור נפח של ארבע ביצים רגילות (200 סמ"ק), ולשבוע יחד עם שאר המאכלים כפי שהוא רגיל לשבוע בסעודה על לחם; כיוון שמתייחס למאפים אלו כלחם, צריך ליטול ידיים בברכה ולברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון. שיעור המזונות לקביעות סעודה של זקנים וילדים הוא שלוש ביצים, כיוון שהם רגילים לשבוע מכמות פחותה. משערים רק את עיסת המזונות על כל המעורב בה, ולא את המילוי שבתוכה.
ג. לכתחילה נכון שלא לקבוע סעודה אף על שיעור נפח של שתי ביצים ממאפה המזונות, כדי שלא להיכנס לספק ברכות. וכן המתכוון לאכול רק מיני מזונות שלא לשם שביעה, נכון שיאכל פחות משיעור ארבע ביצים. ובדיעבד שנכנס לספק ואכל מזונות אפויים בשיעור ארבע ביצים ויותר, כל עוד לא שבע מהם כפי שרגיל לשבוע בארוחה רגילה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'.
מקרים שונים
ד. התכוון לאכול מעט ממאפה המזונות, ותוך כדי אכילה החליט לאכול ממנו שיעור ארבע ביצים ולשבוע מכל הארוחה: אם מכאן ואילך יאכל שיעור של ארבע ביצים מזונות, ייטול ידיו בברכה ויברך 'המוציא' וברכת המזון. ואם רק בצירוף מה שכבר אכל יהיה שיעור ארבע ביצים של מזונות, ימשיך בסעודתו ויברך בסוף ברכת המזון.
ה. התכוון לאכול ממאפה המזונות שיעור קביעות סעודה, ונטל ידיו ובירך 'המוציא', ותוך כדי אכילתו החליט שלא לאכול מהמזונות שיעור ארבע ביצים; מרגע זה צריך לברך ברכה ראשונה על שתייתו ושאר המאכלים שאינם מזונות אפויים, ובסוף אכילתו יברך 'על המחיה' ו'בורא נפשות', ולא ברכת המזון.
ו. קבע סעודתו על מאפה מזונות, ובטעות בירך עליו 'מזונות' ו'על המחיה' – יצא. וכן כשלא קבע עליו סעודה ובטעות בירך עליו 'המוציא' וברכת המזון – יצא.
ז. על מאפה שיש ספק האם דינו כלחם או כמאפה מזונות, יברך 'מזונות'. והרוצה לצאת מהספק, יקבע עליו סעודה ויברך 'המוציא', או יאכל עמו 'כזית' (חצי ביצה) לחם.
מאכלים שונים
ח. חלה ולחמניה מתוקה דינם כלחם, שכן רגילים לקבוע עליהם סעודה כלחם ולא לאוכלם בין הארוחות למתיקה או להרגעת הרעב. וממילא גם הרוצה לאכול מהן מעט בין הסעודות, צריך ליטול ידיו ולברך 'המוציא' וברכת המזון.
ט. המצה בחג הפסח מחליפה את הלחם וברכתה 'המוציא'. למנהג יוצאי אשכנז, כל השנה ברכתה 'המוציא', כיוון שהדרך לקבוע עליה סעודה. אבל למנהג יוצאי ספרד, כיוון שמצת מכונה קשה ונכססת, ברכתה 'מזונות', ורק המתכוון לאכול שלוש מצות ולשבוע מכל סעודתו, דינן כלחם. אמנם לכתחילה רצוי שיוצאי ספרד יאכלו מצת מכונה בתוך סעודת לחם, או שיקבעו עליה את הסעודה. ובמוצאי פסח, כל זמן שלא יכולים לקנות לחם, נחשבת המצה כלחם.
י. מאפה ממולא בגבינה או בשר: כאשר המאפה עשוי כלחם, כיוון שמילאו בו דברים שנועדו לשביעה ולא מיני מתיקה – אם ייעודו לקביעות סעודה, כגון שהוא גדול, דינו כלחם, ואף אם אוכל ממנו מעט ברכתו 'המוציא'. ואם ייעודו לאכילת עראי, דינו כמאפה מזונות. אבל דין בורקס לעולם כמאפה מזונות, הואיל וגם בצקו שונה מאוד מלחם.
יא. פיצה: ברוב המקרים דין הפיצה כדין לחם, משום שעושים את הבצק שלה כבצק של לחם, ואף שמניחים עליו רסק עגבניות וגבינה צהובה ומיני תבלינים, הרי זה כפרוסת לחם שמרחו עליה ממרחים שונים. אבל אם לשו את הבצק עם מי ביצים או מי חלב ונעשה טעמו שונה במקצת, דין הפיצה כדין מאפה מזונות, ורק אם קבע עליה סעודה, דינה כלחם.
יב. טורטייה וופלים: דינם כמאפה מזונות שאם קבע עליו סעודה נחשב כלחם, שכן הם דקים ודומים למאפה, וייעודם לאכילת ארעי וכדי לתת בהם מילוי.
בישול וטיגון עמוק
יג. על תבשילים של מיני דגן, כגון אטריות, פתיתים ודייסה, לעולם מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', כיוון שהם שונים בתכלית מלחם. וכן דין ביסלי, שקדי מרק, קוגל וסופגניות שמתבשלים בטיגון עמוק.
יד. מלאווח, מופלטה, כובאנה וג'חנון, דינם כמאפה מזונות שאם קבע עליו סעודה דינו כלחם. ואף שיש בהם שמן, אין דינם כבישול, שכן במלאווח ומופלטה השמן מועט, ובכובאנה וג'חנון אף שהשמן מרובה, אינם מתבשלים בו אלא נאפים בסיר ואינם מתרככים כתבשיל.
טו. פנקייק, לחוח, בלינצ'ס, וופל בלגי וקרפ צרפתי, דינם כמאפה מזונות שאם קבע עליו סעודה דינו כלחם. ואף שמתחילה עיסתן נוזלית, המראה שלהם דומה למאפה.
טז. כאשר הקמח או הבצק נחלטו במים רותחים, כמו פחזניות ובייגלה גדול, כל עוד האפייה היא שהכינה אותם לאכילה ולא רק השביחה את טעמם (כמו בקוגל), הם נחשבים מאפה.
לחם מבושל או מטוגן
יז. חתיכות לחם גדולות משיעור 'כזית' (חצי ביצה), שבושלו או טוגנו בהרבה שמן, אפילו אם נשתנתה צורתן ואינן נראות כלחם, נשאר דינן כלחם. אבל אם החתיכות קטנות מ'כזית', אפילו אם נשארה עליהן צורת לחם, כגון קרוטונים שטוגנו בשמן עמוק, דינן כתבשיל מזונות שלעולם ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה'.
יח. אפה חתיכות קטנות של לחם, כל עוד ניכר עליהן צורת לחם, נשאר דינן כלחם, כגון קרוטונים שנאפו בתנור. אבל אם לא ניכר עליהן צורת לחם, דינן כמאפה מזונות, וכך הוא דין כל מאפה העשוי מפירורי לחם או קמח מצה.
יט. טיגון שאינו עם הרבה שמן וגם לא עם מעט מאוד שמן, ספק האם נחשב כבישול או כאפייה. לכן המטגן באופן זה חתיכות לחם או מצה קטנות מ'כזית' ('מצה-בריי'), ראוי שיברך תחילה 'המוציא' על 'כזית' לחם או מצה ויפטרם בכך. ומי שלא רוצה לאכול לחם או מצה, ואוכל מהמאכל המטוגן פחות משיעור שביעה, מחמת הספק יברך 'מזונות', ואם הוא מתכוון לקבוע עליו סעודה, הרי שהוא מחשיבו כלחם, ולכן ייטול ידיים בברכה ויברך 'המוציא' וברכת המזון.
גרנולה, שלווה ופריכיות חיטה
כ. דרך חמשת מיני דגן לאוכלם כמאפה או תבשיל, אבל האוכל אותם חיים או קלויים או מבושלים מעט, מברך 'האדמה' ו'בורא נפשות', הואיל ולא אכלם כפי מעלתם. אבל אם הכינו מהם מאכל חשוב, כמו גרנולה, שלווה ופריכיות חיטה, כיוון שהם מוכנים כל צורכם ואנשים מחשיבים אותם כמאכל שאינו נחות ממיני דגן מבושלים ואפויים, ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'.
2025-11-05 15:26:18
אין הרבה כללים, ומה שיש המפרש אומר אותו כך שאין צורך לדעת את הכללים, המפרשים כתבו אותם בשביל כל אחד ואחד כדי שאם הוא מבין ומתחבר תהיה לו מזה תועלת להבנת הכתוב, ואם איינו מבין – יחפש פירוש של זמנו כדי שתהיה לו הבנה. לכן אני ממליץ ללמוד פירושים של זמנינו – יש פירוש פשוט של שטיינזלץ על כל התנ"ך, יש פירוש דעת מקרא על כל התנ"ך. אלו פירושים מצויינים, כדאי מאוד להתחיל איתם, אין צורך להתעמת עם הטסקטס יותר מדי, התורה נתנה לכל ישראל כדי שיבינו אותה.
ממליץ מאוד בהלכה ללמוד את ספרי הרב אליעזר מלמד שליט"א – פניני הלכה. כל הספרים מובאים באתר של פניני הלכה. ויש גם ספר קיצור מצוין של כל הספרים שנקרא – קיצור הלכה.
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
בהצלחה רבה
2025-11-04 20:55:09