שיעור אכילת עוגה כדי לחייב ב’מעין שלוש’

בדין זה מצאנו 3 שיטות עיקריות: א. כמו שמברכים מזונות על מאכל למרות שרק מיעוטו חמשת מיני דגן, ה"ה לברכה אחרונה מברכים על מאכל כזה על המחיה (ובלבד שיאכל כזית) מכיון שהדגן בגלל חשיבותו גורר אחריו את שאר המאכלים. כך מבואר ברי"ף: (ברכות כד ב מהרי"ף)-"וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש". וכן ברא"ש: (ברכות פ"ו סימן ז)-"דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות וכן הלכתא…הלכך כל שעיקרו מחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש". וכן נראה שהיא דעת הרמב"ם (ברכות פ"ג ה"ד ויא-יב). ב. אם יש בתערובת שיעור של כזית בכדי אכילת פרס מזונות מברכים על אכילת כזית מהעוגה על המחיה, משום שרק כשיש שיעור חשוב בתערובת שאר המרכיבים נגררים אחרי הדגן. מהו שיעור כזית בכדי אכילת פרס? אם ננקוט שכזית הוא חצי ביצה א"כ לרש"י שפרס הוא 4 ביצים, כזית מתוכו הוא שמינית, לרמב"ם שפרס הוא 3 ביצים כזית מתוכו הוא שישית. כך מבואר בדברי אבודרהם בשם רבנו יונה: (הו"ד בב"י (רח ט))-"וזה לשון ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שיד) שאם עירב באותו קמח (כוונתו לקמח שאינו מחמשת מיני דגן) אחד מחמשת המינים ועשה ממנו פת מברך המוציא ושלש ברכות ואם בשלה בקדרה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש וכתב ה"ר יונה דדוקא שיש באותו קמח מאחד מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף שלש ברכות אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס ולבסוף מעין שלש והוא הדין כשבשלוהו בקדרה שמברך תחלה בורא מיני מזונות אבל לבסוף מברך בורא נפשות רבות". ג. לא מספיק שיהיה בתערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס אלא צריך שגם בפועל יאכל מתוך התערובת כמות של כזית דגן בכדי אכילת פרס ואין שאר המרכיבים מצטרפים לשיעור ברכה אחרונה. כ"כ הגר"א (רח ט) וכ"פ ערוך השולחן (רח יח).

השו"ע כתב את לשון רבנו יונה הנ"ל, וזה לשונו: (רח ט) "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון; ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה; ואם בשלו בקדירה, מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות". ברור בדעת השו"ע שיש צורך שיהיה בתערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס (כדעה ב) אולם יש לדון בדעתו האם יש צורך שגם בפועל יש לאכול כמות כזו של דגן כדי דגן כדי לברך על המחיה. אולם מעבר לכך האחרונים הקשו סתירה בדברי השו"ע עצמו, שהרי בסעיף ב באותו הסימן כתב השו"ע: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה…" משמע שמברכים על המחיה אפילו אם אין בתערובת כלל כמות דגן של כזית בכדי אכילת פרס ודלא כדעתו בסעיף ח!

בתרוץ קושיא זו כתב בקצרה המגן אברהם: (שם סוף ס"ק טו) "ומיהו אם לא עירבו עם קמח רק עם שאר מינים מברך במ"מ ועל המחיה אפילו ליכא בכא"פ כמ"ש ס"ב" פרוש דבריו: דוקא בסעיף ט יש צורך בכמות חשובה של דגן כדי לברך על המחיה משום ששם מדובר בתערובת של קמח בקמח ואין קמח הדגן מורגש יותר בטעמו ובסעידת הלב יותר משאר הקמח אולם בסעיף ב מדובר בתערובת של קמח דגן עם שאר חומרים (כמו עוגות שלנו) ושם סגי אפילו במעט קמח כדי לברך ברכה אחרונה. המורם מזה שהמג"א פוסק הלכה למעשה כדעה א הנ"ל.

אולם הבה"ל (שם ט ד"ה בקדרה) כתב שהרבה מהאחרונים דחו את המג"א ולמעשה אין הבדל בין תערובת של שני סוגי קמח לשאר תערובות ובתרוץ הסתירה בדעת השו"ע תירץ בפשטות בשער הציון (שם סקמ"ח) שכוונת השו"ע גם בסעיף ב היא שיש בתערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס ומה שלא כתב כן משום שהתבסס על דבריו בסעיף ט. כפי שהזכרנו לעיל נחלקו האחרונים בדברי השו"ע בסעיף ט האם לבארו כדעה ב או דעה ג. לדעת המאמר מרדכי ועוד כוונתו כדעה ב אולם הגר"א, דרך החיים ועוד בארו שהשו"ע פסק כדעה ג.

המשנה ברורה (שם סקמ"ג וסקמ"ח) פסק כדעה ג (וכזית בכדי אכילת פרס הוא שמינית מהתערובת) אולם הוסיף שם בזה הלשון: "ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה [כגון צוקע"ר לעק"ך] נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י. כלומר המשנה ברורה מעיד שמנהג העולם בעוגות להקל כדעה ב משום שבזה התבלינים מצטרפים לשיעור הקמח (משא"כ לדוגמא בלחם העשוי מקמח חיטה וקמח תירס מעורבבים) אולם סיים שם המשנ"ב "ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית" כדעה ג. ורבים פסקו כדעה ב, ומהם הרב עובדיה (חזון עובדיה, טו בשבט עמוד קצ ודלא כמו שכתב בילק"י ח"ג עמוד תצא) אור לציון (ח"ב פי"ד אות כג), וברכת ה' (ח"ב פ"ב ה"כ) (אלא שהצריכו שכמות הקמח תהיה שישית מהתערובת). וכן פסק הרב מלמד בפניני הלכה לחלק בין עוגה לפשטידה.