עשיית דבר ה' – ברכה בכל התחומים

עשיית הדבר נכון – נכונה בכל העולמות

מכיוון שהתורה היא שלמה, כל דבר שהתורה או חכמים אומרים נכון בכל הרבדים. לדוגמא: מעשר כספים – נכון לא רק בגלל העזרה לעניים, אלא זה הדבר הנכון לכל אדם, ולכן יש ממנו ברכה, לא רק סגולית, אלא הגיונית. וכן למשל לגבי נתינת מים בכוס היין, אין זה נכון רק מצד הסוד כדי למתק את הדינים, אלא הדבר נכון גם בעולם הזה – היין פשוט יותר טעים! וכן לגבי השביתה בשבת, וכן לגבי איסור נידה, וכן לגבי האיסור לשקר ולדבר לשון הרע, שכידוע אנשים שמחים להיות בקשר עם אדם שיודעים שהוא נאמן ושלא יגיד עליהם דברים. וכן לגבי הצורך לקום בבוקר כדי שזמן קריאת שמע ותפילה לא יעבור. וכן לגבי מצוות השמחה בחג הסוכות למרות הקושי להיות שמחים שבעה ימים עם כל המשפחה ועוד מחוץ לבית בתוך הסוכה שלא תמיד נוח להיות בה 'תשבו כעין תדורו' שבעה ימים. זו משימה לא פשוטה. וכפי שאמרו חכמים בטעם מצוות סוכה – שאם נתחייבו ישראל חובת גלות ביום כיפור, מקיימים זאת בסוכות… אבל יש בה סוד גדול בדיוק בהקשר שלנו – בגלל שלא נעים לכעוס ולצעוק בסוכה, כי כולם שומעים, קל יותר לשמוח בה.

צריך לראות זאת כמשימת חיים – לחשוב איך המצוות נכונות לא רק ברובד הרוחני של עשיית דבר ה', אלא איך דבר ה' שלם גם בחיים שלנו ממש. זו ממש תורת ארץ ישראל כפשוטו.

ויותר מכך – אם אנחנו רואים סתירה קבועה בין עשיית דבר ה' לבין החיים בעולם הזה, יש כאן בעיה, או שהבעיה שלנו (כמו מי שלא רואה ברכה בנתינת מעשר כספים, או כי אנחנו לא מספיק מחוברים לדבר ה'), או שהבעיה בדרך שבה אנו עושים את דבר ה'. לדוגמא: מי שיש לו בעיה לברך ברכה ראשונה ואחרונה על כל מה שהוא מכניס לפה, הוא בבעיה, והוא צריך לראות איך הוא פותר טוב על ידי התבוננות בייחס שלו כלפי בורא עולם והעולם בכלל. וכן מי שיש לו בעיה להתפלל בכל יום שלוש תפילות, הוא בבעיה. אבל אם אנחנו רואים שלרבים מאוד וטובים מאוד התפילה ארוכה מדי כי במשך הדורות התווספו לעיקר התפילה תוספות שכיום כולם נוהגים לאומרם, פה כבר הדבר צ"ע. אם דבר ה' כיום כשאנחנו בארץ ישראל במציאות שהחיבור בין השמיים והארץ נעשה שלם יותר ויותר, אנו רואים שהציבור הצדיק מתקשה בכך ואפילו מאוד, יש בהחלט מקום לחשב מסלול מחדש ולהקל עליו ולהוריד דברים מהתפילה. בפועל רוב המתפללים מאחרים לתפילת שחרית, ק"ו בשבת, כי תכלס אין להם מה להפסיד אם יאחרו… מקסימום יספיקו לומר ברוך שאמר אשרי והלוליות נשמת כל חי וישתבח. אבל אדם שעושה זאת פעמים רבות, מרגיש רע. אם הוא באמת לא בסדר, סבבה שירגיש כך, אבל אולי הוא בסדר… אולי זה שזה קורה לכל כך הרבה אנשים טובים, זה מראה משהו?!

כלומר חלק חשוב מתורת ארץ ישראל זה שאנשים ירגישו טוב בעבודת ה' ובחיים בכלל. לכן חשוב להקב"ה לומר לנו שהארץ הזו היא ארץ זבת חלב ודבש, דבר שלכאורה מיותר. ולכן היו רבנים שהקפידו ללמד את התלמידים במקום מוצל ונעים, ולא אמרו "נמסור את הנפש על התורה בכל מקרה, גם אם אפשר אחרת".

לעומת זאת לגבי הדלקת נרות שבת, למרות שזה דבר מיותר לחלוטין כיום שיש לנו חשמל, אנו רואים שהנשים מאוד מאוד שמחות בזה. זה מראה שצריך למצוא סברות כדי להשאיר את המצווה ולומר שאין כאן ברכה לבטלה.

ככה צריך לעבוד מצווה מצווה שיש איתה חיכוך, ולבדוק מה אפשר לעשות. ככה לגבי גיור, ככה לגבי זה שכלים היום לא בולעים, ככה לגבי קריאת אונקלוס כאחד תרגום למרות שרוב האנשים לא מבינים מה הוא מוסיף…

זוהי תורת ארץ ישראל – תורה שמחברת שמיים וארץ. זו היא התורה השלמה.

דוגמא מהתורה לכך שדבר ה' הוא העצה ההגיונית והטובה לאדם אנו מוצאים בפרשת 'ויצא': אחרי שהקב"ה מורה ליעקב לחזור לארץ ישראל, יעקב קורא לרחל ולאה לשדה ובמקום לומר להן באופן הכי פשוט שהקב"ה נגלה אליו ואמר לו לחזור לארץ ישראל, הוא מרחיב ומסביר להן מדוע לא שייך להישאר אצל לבן אביהן, ורק בסוף אומר להן שזהו דבר ה'. וכן בתשובת רחל ולאה, הן קודם כל מזדהות עם הרצון ללכת, ורק בסוף מסיימות "ועתה כל אשר אמר אלוהים אליך עשה". וקשה – מה יש לדבר אחר ציווי ה'? תירוץ – יעקב אבינו שכתוב עליו שתקן את חטאו של אדם הראשון, היה מחובר לגמרי לדבר ה', וממילא אם הקב"ה אומר לו לחזור לארץ ישראל, הוא לא רואה זאת כגזירה משמים שצריך לקיימה בעיניים עצומות, אלא הוא מיד מבין למה הקב"ה אומר לו זאת. ולכן כשהוא מדבר עם רחל ולאה, הוא לא רק מנסה לשכנע אותן שדבר ה' נכון, אלא מבחינתו הוא אומר את דבר ה'. וגם רחל ולאה שקודם מזדהות עם דבריו, אין זה רק כי הן נחמדות, אלא משום שהן הבינו היטב את דבר ה'.

וזהו ש'העיזו' הזוהר והרמב"ם (סוף הלכות תמורה ד, יג – "ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים") לקרוא למצוות ה' 'עצות טובות', שכן זה מה שהתורה כאן באה ללמדנו, שהדבר הנכון הוא לראות זאת במציאות כאשר הדבר ביכולתנו.

וזוהי בדיוק מה שאנו מכנים היום – 'תורת ארץ ישראל'. התורה בשלמותה היא תורת חיים, וממילא היא צריכה להאיר את החיים. בגלות אין לעם ישראל אפשרות כזו, כי המציאות הגלותית גורמת לניתוק וניכור בין התורה ובין החיים היומיומיים במדינה שאינם מדינתם ובמקום שלא באמת רוצה אותם. אבל כישראל חוזרים לארצם ומקימים מדינה, פתאום מקבלים בטחון בעצמם, אוהבים יותר ויותר את החיים, וממילא נעשה חיבור מוכרח בין דבר ה' העליון לבין חיי היומיום. ועלינו לעמול ולהראות זאת ככל שניתן, שכן לפעמים נדמה לנו שדבר מסוים הוא לא הגיוני. פתאום באמצע השבת אנחנו מגלים שלא הפעלנו את מיחם המים או את הפלטה, ואין לנו דרך לעשות זאת בהיתר, וממילא כעת לא נשתה שתייה חמה ולא נאכל אוכל חם. ולכאורה נאמר – זה שבת? ככה הקב"ה רוצה שנענג את השבת? והתשובה היא שאם אנחנו יודעים את ההלכה כראוי, ואין פתרון, אז ודאי שזה רצון ה'. ועכשיו צריך לנסות להסביר איך הוא מסתדר עם השכל שלנו, כגון שמלבד ההתענגות בשבת, יש גם עקרון השביתה בשבת, שהוא עקרון על שגובר על מצוות עונג שבת (לכן השבת נקראת שבת מלשון שביתה ממלאכה) שבו אנו מראים את הנכונות שלנו לקיים את דבר ה' בכל מחיר, ואיננו תלויים בדברים חולפים.

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא