עבודה בסביבה לא תורנית

שלום איני מכיר את התכנית . באופן עקרוני המשטרה צריכה להעמיד רבנים שיבדקו את כל מערך הפעילות המשטרתית, ויחד עם המפקדים יקבעו מה הכרחי לביצוע בשבת ומה אינו הכרחי. וכן יקבעו נהלים מיוחדים לשבת כדי למעט באיסורים, שבכל מה שאפשר לשנות – יוכלו השוטרים לשנות.  אין לחפש דרך להפעיל את המשטרה על ידי גויים וחילוניים, שכן אנו מחויבים כלפי כל ישראל, גם חילוניים. ועוד, שהרבה פרקו עול כי סברו שאין אפשרות לקיים מדינה על פי התורה, ולכן חובה עלינו למצוא דרך שדתיים יוכלו לעבוד כשוטרים על פי ההלכה, וככל שיהיו יותר שוטרים דתיים כך ייטב יותר למדינה, שהם מודעים יותר לערך האדם ויתנהגו בצדק ויושר. ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיין בספר באתר ישיבה http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=15255&cat=529 בברכה אייל משה – פעילות משטרה בשבת כולם מסכימים שעל השוטרים לחלל שבת לצורך הצלת נפשות, שאם נמצא חפץ חשוד או שנתגלתה תנועה חשודה של אנשים מסוכנים, צריך להזעיק את המשטרה. וכן כאשר מתעוררת קטטה קשה שעלולה להתגלגל לשפיכות דמים, צריך לקרוא למשטרה. וכן כאשר גנבים פורצים לבית ויש חשש שיפגעו בדיירים, יש להזעיק את המשטרה. אבל במצב שאין נשקפת סכנה לחיי אדם, לדעת כמה פוסקים, אסור לשוטרים לחלל שבת במלאכות שאסורות מהתורה. למשל, אם פרצו גנבים לדירה וברחו, כיוון שכבר לא נשקפת מהם סכנה, אסור להזמין משטרה. ואפילו אם הגנבים עדיין בדירה, אם הדיירים אינם בביתם, כך שאין נשקפת להם סכנה, אסור להזעיק את המשטרה. וכן כאשר גנבים פורצים לחנויות ובנקים, אסור להזעיק את המשטרה. וכן אסור לשוטרים לכתוב דין וחשבון על אירוע של גניבה, ואסור לקחת טביעת אצבעות מגנב שנתפש, וכן אסור להסיע גנב לתחנת המשטרה בשבת (שש"כ מא, כד-כה; ילקוט יוסף שכט, כ-כז). אולם כמה מגדולי הרבנים כתבו, שמותר להזעיק שוטרים כדי למנוע גניבות ונזקי רכוש, ומותר לשוטרים לנסוע אל מקום האירוע, מפני שאם לא יטפלו בגנבות ונזקי רכוש בשבת, תגבר הפשיעה מאוד, ויגיעו הדברים לפגיעה בחיי אדם. אלא שהתלבטו אם מותר לשוטרים לחזור בנסיעה ממקום האירוע, וכן אם מותר לבצע סיורים שוטפים בניידות משטרה, ויש מהם שנטו להתיר זאת על ידי נהגים גוים (היכל יצחק או"ח לב; ישכיל עבדי ה או"ח מד; ציץ אליעזר ד, ד). ומורנו ורבנו הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני יז) התיר לניידות השוטרים לסייר עם נהג יהודי, וגם לחזור מהאירוע ולהסיע גנבים שנתפסו עם נהג יהודי. כי אם נניח מעט לפושעים בשבת, או שנקשה על השוטרים למלא את תפקידם, עד שאולי יתפטרו או יתרשלו במילוי תפקידם, תגבר הפשיעה עד לסכנת נפשות. ולכן מותר לעשות כל מה שנצרך למניעת הפשיעה בשבת. וכן למדנו שהתירו חכמים ליוצאים להציל לחזור למקומם, למרות שהם צריכים לטלטל את הנשק שלהם ברשות הרבים, מפני שאם נאסור עליהם לחזור, יש לחשוש שבעתיד יתרשלו מלצאת להציל (לעיל הלכה י). וכן אמרו חכמים, שכאשר צריך לטפל בחולה מסוכן, גם אם יש שם גוי, עדיף שיהודי יעשה את כל המלאכות הנדרשות להצלתו, מפני שאם יבקשו מהגוי לעסוק בהצלתו, יתכן שבעתיד כשיצטרכו לטפל בחולה מסוכן ולא יהיה שם גוי, יחששו לחלל שבת כדי להצילו (לעיל הלכה ד). וכן לגבי עבודת המשטרה, אם ביום השבת תוגבל פעולתה בתפישת גנבים ומניעת פשעים, הדבר יעלה לבסוף בחיי אדם. ויש להוסיף, שכיום, חלק מהפשיעה קשור לפעילות טרור, ולכן המאבק נגד גנבים הוא במידה רבה גם מאבק נגד מחבלים, שכרוך באופן ישיר בהצלת חיים. אבל לכל הדעות אסור להזמין משטרה כדי שימלאו דו"ח שנועד לצורך כספי, כדי לתבוע את חברת הביטוח וכדומה. וכן אסור להזעיק משטרה כדי לטפל בשכנים שמרעישים בלילה. והמשטרה צריכה להעמיד רבנים שיבדקו את כל מערך הפעילות המשטרתית, ויחד עם המפקדים יקבעו מה הכרחי לביצוע בשבת ומה אינו הכרחי. וכן יקבעו נהלים מיוחדים לשבת כדי למעט באיסורים, שבכל מה שאפשר לשנות – יוכלו השוטרים לשנות. וכן יקבעו נוהל, שאם יש במשמר שוטר גוי, מוטב שהוא יהיה הנהג והוא יכתוב את הדו"חות. וכן ידאגו לספק לכל השוטרים ´עט שבת´ שאיסור הכתיבה בו מדברי חכמים (לעיל יח, ב. ) פירוט ומקורות בשנותיה הראשונות של המדינה, פנה הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג זצ"ל למספר רבנים שהיו לו כתלמידים חברים בבקשה שיחוו את דעתם ביחס לפעילות המשטרה בשבת. וכתב בתחילה את דעתו, ודבריו נדפסו בשו"ת היכל יצחק או"ח לב, ובספר התורה והמדינה כרך ז, ובהוצאת צומת בח"ג. וראשית דבריו בדיווח שנמסר לו מאישיות מוסמכת, כי מעשי הפשע מגיעים מעת לעת לשימוש בנשק, ואף מריבה רגילה עלולה להתלקח לשפיכות דמים. ודווקא ביום השבת, שהוא יום חופשי מעבודה, מתרבות הקטטות יותר. והתערבות מהירה של המשטרה מונעת שפיכות דמים ומקרי רצח, ולסיורי הניידות חלק רב בזה, ולעומת זאת צמצום מספר הניידות המסיירות, יגביר את הפשיעה בשבת. וכן חשוב להודיע למשטרה בטלפון על כל אירוע, שעל ידי כך ניתן להזעיק את הניידות למקום האירוע. ויש צורך לכתוב דו"ח ולקבל טביעת אצבעות מיד עם התרחשות המעשה, כי בלא זה בית המשפט לא יוכל להעניש את הפושע. וחסינות לעבריין מהעמדתו לדין תשפיע על ריבוי הפשיעה. ופעמים שיש מקרים שנראים בתחילתם כלא רציניים ובסיומם מתרחש רצח. ע"כ תיאור המצב. טז, ב – דעת הרב הרצוג לפיכך הסכים הרב הרצוג, שכאשר מתפתח ריב רציני בין אנשים, או כאשר אנשים חשודים כגנבים מסתובבים בשטח, צריכים להזעיק את המשטרה, והשוטרים צריכים לנסוע למקום האירוע. אבל לחזור משם אין היתר, שכן במידה ויהיה צורך להזעיקם, יוכלו לקרוא להם בקשר. ולא התיר סיורי ניידות בשבת, כי אפשר לעשות זאת ברגל או באופניים. והאריך לדון באפשרות לנסוע על ידי שניים שעשאוה. אבל נראה שזו הצעה לא מעשית, וכפי שהשיבו לו בישכיל עבדי ה, מד, וציץ אליעזר ד, ד. הרי שבפועל התיר הרב הרצוג לבצע סיורים ברגל או באופניים. ולגבי כתיבת דו"ח, למרות שחשוב להעמיד את הפושעים למשפט כדי למנוע עבריינות בעתיד, כתב שקשה לדחות מסיבה זו איסור תורה, אבל אפשר להקל לכתוב בשינוי, בשמאל וכתב משיטא. עוד הסתפק במקרה שהמשטרה קבלה "ידיעה שהפשע כבר בוצע אלא שתפסו את הגנב ומזמינים את המשטרה שתבא לאסרו, הרי בנדון זה, אין כבר שאלת הצלת נפשות ברגע זה, אלא ענין של בירור משפטי, והרי אין זה בדין שידחה את השבת. אלא שיש כאן חישוב אחר… כי אז תתרבנה הגנבות דוקא ביום שבת קודש, וכבר הוזכר שגנבות בימים אלו בכללן גם רציחה". ולא הכריע, כי מצד אחד יוכלו לנסוע באופניים, ומאידך זה יגרום לעיכוב גדול. ומצד אחד אולי הוא ספק פיקוח נפש לעתיד, ומצד שני, אין כאן סכנה בהווה. "ובכלל קשה להחליט על היתר מטעם חשש פקוח נפש, שהרי ודאי יש איזה גבול גם לחשש פקו"נ…" ולגבי מאסר הגנב שנתפס, הסיק שאם הוא בריחוק מקום אין להסיעו למעצר אלא צריך להחזיקו עצור באותו מקום. טז, ג – ביסוד הדברים וביסוד הדברים כתב הרב הרצוג שבעניין זה גדר פיקוח נפש מתרחב, שכן מצינו שאמרו חכמים במשנה עירובין (מד, ב): "כל היוצאים להציל חוזרים למקומם". ובגמרא שם מה, א: "אמר רב יהודה אמר רב: שחוזרין בכלי זיין למקומן". ומשמע שההיתר הוא אפילו ברשות הרבים. וכתב הרמב"ם (שבת ב, כג): "כדי שלא להכשילן לעתיד לבא". ותמה על טעמו, שלא נזכר בגמרא, ומדוע לא הזכיר את הטעם המובא בגמרא, שחוזרים עם כלי הנשק כדי שלא יתקפו אותם האויבים. והוסיף שלכאורה הדין תלוי בשאלה אם שבת הותר לגבי פיקוח נפש או רק דחויה, ולרמב"ם הותרה, כשם שעדות קידוש החודש הותרה בשבת, ולכן התירו לעדים לחלל שבת באיסור דאורייתא, גם כאשר הירח נראה בעליל וברור שאין צורך בעדותם (משנה ר"ה כא, ב). (והרב ישראלי העיר שלדעת הרמב"ם שבת דחויה אצל פיקוח נפש. וכך מקובל לומר, וכפי שכתב הפמ"ג שכח א"א ט). והמשיך הרב הרצוג לומר שיש חילוק בין שוטרים ליוצאים להציל, כי היוצאים להציל יוצאים בהתנדבות והם מתייראים מהאויבים, ואולי רק להם הקילו כדי שלא יתרשלו לעתיד, אבל לשוטרים שעובדים בשכר ואינם מתייראים מאויבים אולי אין להקל לחזור אפילו ברגל. טז, ד – הרב עובדיה הדאיה הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (ישכיל עבדי ח"ה או"ח מד), התיר לניידות גם לסייר במקומות שמועדים לקטטות. וכן כאשר נסעו לתפוש גנב או להפריד בין הניצים בקטטה, התיר להם לחזור בנסיעה אלפיים אמה, שאם לא כן נמצאת מכשילם לעתיד. ואין לומר שהואיל והם מקבלים משכורת ואינם מפחדים, עליהם להשאר במקום האירוע, שכן "יש לחוש שאף אחד מישראל לא יסכים להיות שוטר, ואז יהיו מוכרחים לקבל שוטרים שאינם מבני ברית, שהם לשיכים בעינינו ולצנינים בצידנו". ואם יש צורך בעוד סיורים, ממילא עליהם להמשיך בסיורים גם יותר מאלפיים אמה. וכתב שיש להשתדל מאוד שהנהג יהיה גוי, שכן ממילא יש גוים במשטרה. (ולגבי כתיבת רפורטים הציע שיכינו פתקאות כפי שנוהגים בבתי הכנסת. וצריך עיון אם היה מציע זאת כיום, שפעילות המשטרה התרחבה מאוד, ונראה שאין בזה פתרון למכלול צרכי הכתיבה, וליכולת להעמיד את הפושעים למשפט). טז, ה – הרב ולדינברג הרב אליעזר ולדינברג (ציץ אליעזר ד, ד), הסכים בעקרון עם דברי הרב הרצוג, ולגבי מה שהתיר להשתמש בטלפון, הציע לנתק את הנורות (שהיו פועלות אז במרכזיה בעת השיחה), כדי שלא יהיה בזה איסור תורה. ולגבי חזרה ממקום האירוע המסוכן, או נסיעה כדי לתפוש גנב, או נסיעה של סיורים, כתב שהפתרון הוא על ידי נהג גוי. ואם אפשר כדברי הרב הרצוג לסייר באופניים עדיף (למרות שבלא צורך זה כתב בציץ אליעזר א, כא, כז, שאסור לנסוע בשבת באופניים). ולגבי כתיבת דו"ח, אסר לגמרי ואפילו באיסור דרבנן, שהלא כל מה שדורשים את כתיבתו הוא רק כי כך בית המשפט דורש. "וכי החק הזה לא לקבל עדות אם לא נעשה רפורט מיד הלכה למשה מסיני הוא שנקרא משום כך את הכתיבה כהכרחית לצורך רבים ולתיקון המדינה, הרי נמצאים אנו במדינה משלנו מבלי שיהא עלינו ב"ה עול זרים על צווארנו, ואפשר לשנות את החוק הזה ולהעמידו אדרבה על דין תורה של מפיהם ולא מפי כתבם". ולכל היותר אפשר להתיר את הכתיבה על ידי שוטר גוי. טז, ו – כתיבת רפורט ואפשר לטעון מנגד, שלא בית המשפט דורש כתיבת דו"ח מפורט מיד בתום האירוע, אלא שהמציאות היא שאם השוטר לא יכתוב, לא יזכור את פרטי האירוע, ומצד האמת לא ניתן יהיה להרשיע על פי עדותו. ואין זה דומה לאדם שראה פעם אחת אירוע אחד, שהוא ודאי יזכור אותו, לעומת שוטר שצריך לזכור אירועים רבים. ועוד, שבתי המשפט מתעכבים מאוד מלדון, ואם כן לא מפני העקרון שצריך לכתוב דו"ח כותבים, אלא מפני שבפועל הם מתרשלים ומתעכבים בכל ענייניהם, ואם לא יכתבו לא יוכלו להעמיד את הפושעים לדין ותהיה השבת יום חופשי לפושעים. ויש להוסיף שלפעמים אפשר לתפוש עבריינים על ידי צירוף של ידיעות שונות, ולכן יש הכרח לכתוב פרטים רבים, שאולי בזכותם אפשר יהיה לתפוש רוצח או מחבל. וכן יש צורך לאסוף טביעת אצבעות ולכן יש להתיר לכתוב את הנצרך בעט שבת או בשינוי אחר. ולשם כך צריכים שיהיו למשטרה רבנים, והם ילמדו לעומק את סדרי עבודתה, וידעו לקבוע מה נצרך ומה לא, ובמה אפשר לשנות. ועיין לעיל בהרחבות יח, א, ד, שנחלקו הפוסקים בשאלה, האם כתיבה במחשב אסורה מהתורה או מדרבנן. ושם בהרחבות יח, ב, ב, לגבי סדר העדיפויות בכתיבה בשבת. ובהלכה כסדרה בצבא ח"ג פרק ה, כתבו, שעדיף לכתוב במחשב על פני כתיבה ביד, כי ביארו שלרוה"פ הכתיבה במחשב דרבנן. אולם בצירוף דעת מרן הרב ודעימיה, שכל שימוש בחשמל אסור מהתורה, נראה שאין להעדיף מחשב על כתיבה ביד בעט שבת או בשינוי אחר. ולכן למעשה יש לכתוב באופן המועיל יותר לעניין, והעיקר לעשות זאת בשינוי. עוד הוסיפו בהלכה כסדרה בצבא שאם כותבים במחשב, טוב לקבוע מערב שבת שהאותיות שיופיעו יהיו ב´כתב´ ולא דפוס. ועיין בהלכה כסדרה בצבא ח"ג ע´ 84, שיש דעות אם טביעת אצבע אסורה מהתורה. טז, ז – דברי הרב ישראלי בבאור נמצאת מכשילם לעתיד לבא ומו"ר הרב שאול ישראל (עמוד הימיני יז) המשיך לדון בדברי הרב הרצוג, ולגבי מה שתמה על הרמב"ם, שכתב (שבת ב, כג): שמותר ליוצאים להציל לחזור למקומם "כדי שלא להכשילן לעתיד לבא", ואילו בעירובין (מד, ב; מה, א) מבואר שהתירו לחזור עם כלי הנשק משום שאם ישאירו את כלי הנשק יש בזה סכנה. ביאר הרב ישראלי שדברי הרמב"ם מבוססים היטב, שהרי יכלו חכמים לאסור על היוצאים להציל לחזור, ואזי לא היו צריכים לטלטל את כלי הנשק. וכל מה שהתירו להם לחזור הוא כדי שלא להכשילם לעתיד לבא, שלא ירצו לצאת להציל, וכיוון שנצרכו לחזור ויש סכנה להשאיר את הנשק מאחור, התירו גם לטלטל אותו. ולכן עיקר ההיתר הוא כדי שלא להכשילם לעתיד לבא ולא משום פיקוח נפש בהשארת כלי הנשק. וכ"כ רבנו יונתן על הרי"ף. וקרובים לזה דברי התוס´ עירובין מד, ב, ´כל´. ולמדנו היתר זה של "נמצאת מכשילם לעתיד" גם מדברי הגמרא (יומא פד, ב): "אין עושים דברים הללו (של הצלת חיים) לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל". וכן כתב בשו"ע שכח, יב. וביאר הר"ן, שאפילו באקראי אין לעשות על ידי גוי או קטן, שמא יבא הדבר כשלא ימצאו אותם ולא ירצו לחלל את השבת. וזה למרות שהר"ן סובר ששבת דחויה אצל פיקוח נפש. והרחיב הט"ז בבאור החשש של נמצאת מכשילם לעתיד לבא. והבאר היטב ומ"ב העתיקו את דבריו. ונראה שגם הרמ"א שכתב להעדיף קטן וגוי, יסכים שכל זה הוא רק כשאין חשש שיתרשלו לעתיד. והוסיף שהחשש שמא יתרשלו בעתיד אינו דבר קבוע אלא תלוי במצב הדור. ולכן בתחילה לא הקילו לבאים להעיד על החודש שיזוזו ממקומם, וכשראו שמתרשלים מלבוא, התירו להם ללכת אלפיים אמה. ונראה שכך לגבי היוצאים להציל, אם רואים שאם לא נתיר להם לחזור יתרשלו בעתיד, יש להתיר להם לחזור כפי הצורך. טז, ח – גדרי פיקוח נפש וביאר הרב ישראלי שבגדר פיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב וגם לא לפי השכיחות, אלא כל שברור שאם לא ננקוט פעולה מסוימת, בעתיד יהיה מקרה שלא נוכל להציל ואדם ימות, הרי שזה נחשב פיקוח נפש. ולכן התירו לעשות את ההצלה על ידי ישראל גם כשיש שם גוי, והתירו ליוצאים להציל לחזור באיסור תורה. ומה שאומרים שעל ספק רחוק מאוד של פיקוח נפש אין לחלל שבת, הוא דווקא לגבי מקרה בודד שמתרחש עתה, שאין חוששים לדברים שבנוהג שבעולם אין רגילים להתייחס אליהם בחומרה כסכנת נפשות. אבל כאשר מדובר בהתנהגות שתגרום בוודאי למיתה בעתיד, כמו כאשר מבקשים מגוי להציל חולה, שברור שבעתיד זה יגרום להתרשלות, כבר עכשיו מדובר בפיקוח נפש. ועל פי זה יש להתיר את כל פעילות הסיור של הניידות, ובתנאי שהן נעשות מתוך שיקול דעת רציני. טז, ט – בענייני הציבור גם סכנות רחוקות נחשבות פיקוח נפש ועוד הוסיף כסניף להיתר את שיטת רב האי גאון ובעל הלכות גדולות ור"ח, שהתירו לכבות גחלת ברשות הרבים גם לשיטת שמואל שסובר שכיבויה אסור מהתורה. ותמהו על כך הרמב"ן והרשב"א. ומ"מ סברת הגאונים היא משום שכל הנוגע לשלומו של הציבור, גם דברים שאינם נראים כפיקוח נפש ממש נחשבים כפיקוח נפש, מפני שברבות המקרים יגרם מהם סיכון חיים. וכן פרנסת היחיד אין בה סכנת נפשות, אבל פרנסת הרבים מגיעה לבסוף לפיקוח נפש, כגון במקרים של מחלות. וכן מצינו שכאשר יחיד נמצא בסכנה, אין חברו צריך להיכנס לסכנה גדולה כדי להצילו, אבל במלחמת רשות היחיד צריך היחיד להכנס לסכנה גדולה, כי במסגרת ציבורית השיקולים שונים. שאף שאין במלחמת הרשות הצלה עכשיו, מ"מ על ידה מרתיעים את האויבים, ואפשר שנחסכים בזה חיי אדם לטווח ארוך, וכן התועלת לפרנסה מועילה אצל הציבור לחיי אדם. וכן מי שנפצע מגחלת אולי לא יוכל אח"כ לעבוד ובמקרה של מחלה ימות, ואולי אין מי שיטפל בו כשיפצע, ומצבו יתדרדר וימות. וגם הרמב"ן שחלק על כך, לא חלק על יסוד הדברים אלא סבר שבמקרה של גחלת ברשות הרבים לא מצוי כל כך שיפצעו, וגם יוכלו לעמוד שם זמן קצר ולהזהיר את האנשים עד שהגחלת תתקרר, ואין צורך לעבור על איסור דאורייתא לשם כך. ומכל מקום למדנו שבענייני הכלל גם סכנות רחוקות נחשבות לפיקוח נפש. לפיכך מותר לתפוס גנבים ולמנוע קטטות, שהואיל ומדובר בענייני ציבור, אין חשש הסכנה כאן פחות ממה שהתירו הגאונים לכבות גחלת באיסור תורה כדי למנוע נזק לרבים. ואף שאין לסמוך על שיטת הגאונים לבד, מ"מ יש בזה סיוע רב ליסוד ההיתר העיקרי, שברבות המקרים, כל אירועי הפשיעה הופכים לסכנת נפשות. טז, י – ההכרח להפעיל משטרה על ידי יהודים ותוך דבריו כתב (אות ז) שאין לחפש דרך להפעיל את המשטרה על ידי גויים וחילוניים, שכן אנו מחויבים כלפי כל ישראל, גם חילוניים. ועוד, שהרבה פרקו עול כי סברו שאין אפשרות לקיים מדינה על פי התורה, ולכן חובה עלינו למצוא דרך שדתיים יוכלו לעבוד כשוטרים על פי ההלכה, ואם נכביד עליהם שלא לחזור ממקום האירוע – יתפטרו. ולהפך, ככל שיהיו יותר שוטרים דתיים כך ייטב יותר למדינה, שהם מודעים יותר לערך האדם ויתנהגו בצדק ויושר.