באופן כללי כל עוד הזרע נכנס בתוך גוף האישה מקדימה (נרתיק) ומדי פעם מאחורה (פי הטבעת) – הכל מותר. הדברים כתובים בספר פניני הלכה שמחת הבית וברכתו פרק ב, סעיפים יח-יט. ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה, אך אביא לך את הסעיפים כאן, ואם יש לך שאלה ספציפית, אתה מוזמן לשאול:
יח – שלא כדרכה
דרך החיבור הוא באותו המקום שממנו האשה מתעברת, אולם ישנם אנשים שחפצים לקיים את החיבור בפי הטבעת. אם הדבר נעשה תוך גרימת כאב לאשה ובניגוד לרצונה, ברור שהדבר אסור. השאלה מה הדין כאשר האשה מסכימה או רוצה? מובא בתלמוד (נדרים כ, ב), שחכמים הורו שאין בדבר איסור. אולם מנגד למדנו, שחטאם של ער ואונן בני יהודה היה, שבעלו את תמר מפי הטבעת, והשחיתו בכך את זרעם, ויהי הדבר רַע בְּעֵינֵי ה' וימיתם (יבמות לד, ב; בראשית לח, ז).
פירשו רוב הראשונים, שכאשר עושים זאת בכוונה כדי למנוע עיבור, יש בזה השחתת זרע והדבר אסור, אבל כאשר עושים זאת באקראי, אין בכך איסור. ויש ראשונים שפירשו, שמה שחכמים התירו הוא בתנאי שהאיש לא יוציא את זרעו שם, אלא אח"כ יתחברו במקום הרגיל ושם יוציא את זרעו. ויש מחמירים גם בזה.
למעשה, אדם שחש בכך צורך, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקילו באקראי, ובתנאי שאשתו מסכימה לכך.
יש אומרים שגם כאשר החיבור נעשה במקום הראוי לעיבור, נכון שייעשה באופן שהאיש למעלה והאשה למטה ופניהם זה אל זה, ויש שהקפידו על כך מאוד. ואף שיש מעלה בחיבור באופן הזה, מצד הדין כל התנוחות האפשריות מותרות, ובתנאי שהדבר ייעשה ברצון שניהם. וכאשר על ידי שינוי התנוחה אחד מהם נהנה יותר, יש בכך מצווה של שמחת עונה. אמנם כאשר אין רצון מצד אחד מבני הזוג לשנות, עדיף שהייחוד יהיה באופן המובחר. וגם כאשר הם שמחים יותר בתנוחה שונה, עדיף שבחיבור שמקווים שממנו יהיה היריון, יתחברו באופן המובחר.
יט – שאלות נוספות
מובא בתלמוד (נדרים כ, א), שאמר רבי יוחנן בן דהבאי, סחו לי מלאכי השרת: "אילמים מפני מה הויין (נהיים)? מפני שמנשקים על אותו מקום (שממנו האשה מתעברת)… סומים מפני מה הויין (נהיים)? מפני שמסתכלים באותו מקום". אולם בסיום הסוגיה אמרו, שזו דעת יחיד, אבל לדעת חכמים, אין בדברים הללו איסור (שם כ, ב).
יש ראשונים שמחמירים וסוברים שאסור לנשק ולהסתכל באותו מקום, אבל אין בדבר סכנה (ראב"ד). ויש ראשונים שסוברים שהדבר מותר, אבל מידת חסידות לחוש לסכנה שבזה (סמ"ק). אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים, דעתו של רבי יוחנן בן דהבאי נדחתה והלכה כדעת חכמים שאין בדבר לא איסור ולא סכנה. ולא זו בלבד אלא שיש מהם שאומרים, שגם אין בדבר חסרון קדושה (יראים). ורבים סוברים, שאף שאין בדבר לא איסור ולא סכנה, מכל מקום מנהג צניעות וקדושה שלא לנהוג כך (רמב"ם, סמ"ק, רמ"א אה"ע כה, ב).
למעשה, כיוון שדעת רוב הראשונים להקל, ובנוסף לכך גם לאוסרים האיסור מדברי חכמים בלבד, אין בדבר איסור. אמנם כיוון שלדעת רוב הראשונים מצד הצניעות והקדושה עדיף להחמיר, נכון לחוש לדעתם (רמ"א אה"ע כה, ב). אבל כאשר הדבר משמח מאוד אחד מהם, ובלא זה שמחתו פגומה, הרי ששמחת מצוות עונה גוברת, וראוי שינהגו כדעת רוב הפוסקים. ואם ירצו להחמיר, יימנעו מזה בחיבור שיכול להיות ממנו עיבור. וכאשר אחד מבני הזוג חש מזה דחייה, נכון שינהגו כדעת המחמירים.
אין לאשה הגבלות ביחס לנישוק וראיית האיבר של בעלה. אמנם נכון שלא יעשו דבר שדוחה אותו או אותה. ואם דבר מסוים משמח באופן מיוחד אחד מהם, אף שהשני אינו מעוניין בו כל כך, כל זמן שאינו דוחה אותו, יש בו צד של מצווה, שכל מה שמוסיף לאהבה ולשמחת החיבור שביניהם, בכלל מצוות עונה ומצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח).
