נידה

עניין הטומאה והטהרה, חוץ מדין נידה, שייך רק בזמן בית המקדש לכהנים שעובדים בו ולישראל שבאים לבקרו שלוש פעמים בשנה. עניין זה מובא בפניני הלכה טהרת המשפחה פרק א (אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה). אביא לך את הסעיף האחרון הקשור לשאלתך:

יג – הטהרה במקדש ואחר החורבן

מגמת הטהרה לקשר את הגוף ואת כל תחומי החיים הארציים עם הששון והשמחה, הדמיון והרגש, שמלווים אותם אל הקודש. שכן לשם לימוד התורה וקיום המצוות אין צורך בטהרה אלא בהכנה של מידות טובות, כי הצד הרוחני שבאדם אינו נטמא (ברכות כב, א). אולם הצדדים הגשמיים שבחיים יכולים להיטמא, ולהיאטם בפני הברכה האלוקית, וכאשר ישראל זוכים לטהרם, הם זוכים להמשיך חיים וברכה לארץ ולכל תחומי החיים שבה (אורות התחיה לה). בזמן שבית המקדש היה קיים וישראל ישבו על אדמתם, היו כל ישראל מקושרים למבוע החיים האלוקיים שבבית המקדש, ומתוך כך התפשטה ברכה לכל מרחבי הארץ על כל צדדיה הגשמיים. לשם כך הדריכה התורה את ישראל להתמודד עם כל סוגי הטומאה שבעולם, להיטהר מהם ולעלות שלוש פעמים בשנה למקדש. והכהנים נצרכו לשמור על טהרתם בכל רחבי הארץ, מפני שמצוותם לאכול בטהרה את התרומות והחלה שהיו מקבלים מישראל. אולם מפני חטאינו נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ובטלה הטהרה מישראל, ובטלו כל סדרי הטהרה מטומאת מת וטומאת נבלות ושרצים, טומאת זב, בעל קרי ומצורע, וכך נותרה הטומאה דבוקה בכל הצדדים של העולם הגשמי. ורק טהרה אחת נותרה בישראל, טהרת אשה לבעלה, שעל ידה ממשיכים בני הזוג את קדושת המקדש לביתם, ועל ידה זוכים ישראל לרומם ולקדש את הצדדים הגשמיים שבשמחת המצווה שבין איש לאשתו, ומוסיפים חיים וברכה לעולם. יהי רצון שבזכות קיום מצוות הטהרה על ידי נשות ישראל, ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותשרה השכינה בכל מעשי ידינו, והטהרה תתפשט בכל העולם כדי לתקנו ולטהרו.[1] [1]. תענית כט, א: "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן… ואף כשהן עתידין ליגאל – שכינה עמהן…". שני יסודות מתגלים בקודש הקודשים: א) הברית שבין ה' לישראל, שהיא היסוד לערך האחדות והאהבה שבעולם, שמתגלה באופן מיוחד במצוות השמחה והאהבה שבין איש לאשתו. ב) באמונה ובתורה, שגם בגלות נשמרות בזעיר אנפין בבתי המדרש ובבתי הכנסת, שנקראים 'מִקְדָּשׁ מְעַט' (מגילה כט, א. ע' פנה"ל ליקוטים א' ז, א).