אכן אתה צודק, גם אשתך צריכה את הזמן הזה. וכך מובא בספרו של הרב אליעזר מלמד שמחת הבית וברכתו ה, יג – יד (אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של ישיבת הר ברכה) :
יג – ההיתר למנוע היריון למשך שנה
בעבר רוב הנשים נהגו להניק כשנתיים, וכמעט תמיד ההנקה היתה מונעת את תהליך הביוץ ומחזור הוסתות, וממילא לא יכלו להיכנס להיריון בכל משך ההנקה. כך באופן טבעי נוצר הפרש של כשנתיים בין הלידה לתחילת ההיריון הבא. כיום המציאות השתנתה בשני דברים: האחד, משך ההנקה הממוצע התקצר לחצי שנה ואף פחות. כמה סיבות לכך ומהן: יציאתן של נשים רבות לעבודה, המתח המוגבר המלווה את חיינו ופיתוח תחליפי מזון סבירים לחלב אם. השני, אצל נשים רבות ההנקה אינה מבטלת את תהליך הביוץ והוסתות, וממילא גם במשך ההנקה הן יכולות להיכנס להיריון. נמצא איפה שאם בני הזוג יקיימו את מצוות עונתם, תמידים כסדרם, נשים רבות ייכנסו להיריון חודשים ספורים לאחר הלידה, כאשר אצל נשים שאינן מניקות או מיניקות באופן חלקי הסיכוי לכך גדול יותר. השאלה האם מותר להשתמש באמצעי מניעה כדי לקיים את מצוות עונה בלא להתחיל היריון נוסף בשנה הסמוכה ללידה? יש רבנים שנוטים להחמיר שלא למנוע היריון בלא צורך גדול שנובע מחולשה יתירה או עצבנות קשה, מפני שלדעתם מצוות פרו ורבו מחייבת ללדת כמה שיותר ילדים ולא למנוע היריון. אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים שסוברים שבשעת הצורך מותר למנוע היריון באמצעים הכשרים על פי ההלכה (כמבואר בהלכות יז-יט). וכיוון שהניסיון מראה, שמצד בריאות הגוף והנפש, רצוי לרוב הנשים לעשות הפסקה של כתשעה חודשים עד שנה בין הלידה להיריון הבא, מותר לכתחילה לכל הנשים להשתמש לצורך זה באמצעי מניעה. וכן לאחר הפלה, בשעת הצורך, על פי הוראת רופא ירא שמיים, אפשר למנוע היריון למספר חודשים.
[1] יד – מניעת היריון לשנתיים ויותר
לפני קיום חובת פרו ורבו בבן ובת, אין למנוע היריון למשך יותר משנה. אולם יש נשים, שמצד מצבן הגופני או הנפשי, נזקקות להפסקה של יותר משנה לאחר הלידה, ואזי מותר להן למנוע היריון עד למשך שנתיים. אבל לצורך לימודים או עבודה, או מפני קשיים כלכליים וכיוצא בזה, אסור לבני זוג שעדיין לא קיימו את מצוות פרו ורבו למנוע היריון ליותר משנה. ויש מקילים בזה עד שנתיים. ואף שנכון לנהוג כדעת רוב הפוסקים ולא להקל במצוות פרו ורבו, שלמענה העולם נברא ובה האדם נעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם (גיטין מא, ב; נדה לא, א), מכל מקום הרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.12 אבל מעבר לשנתיים, אסור להקל לפני קיום חובת המצווה. ואין האשה יכולה לטעון, שהואיל והיא עצמה אינה חייבת במצווה, מותר לה למנוע היריון בלא הגבלה, מפני שלאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לישא שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האשה להינשא, הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת"ס אה"ע כ). בשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה, גופנית או נפשית, שהטיפול בה דורש מניעת היריון, מותר גם לפני קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, למנוע היריון למשך יותר משנתיים לאחר הלידה. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש לאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.
[2] [1]. סוגיית 'תכנון המשפחה' לא הוגדרה באופן מסודר בספרי הפוסקים, אלא מצינו תשובות רבות לאנשים שונים במצבים שונים. הסיבה העיקרית לכך, מפני שזו סוגיה שהתחדשה בדורות האחרונים, כאשר בעקבות פיתוח הרפואה ושיפור תנאי החיים והמזון, האשה הממוצעת יכולה ללדת הרבה יותר ילדים מאשר בעבר (כמבואר בתחילת הערה 6). בנוסף לכך, לדעת רבים, הואיל והנושא מורכב מאוד, יש לשאול בזה חכם, וממילא אין צורך לכתוב על כך הגדרות כוללות (כמבואר בהלכה כ). עוד צריך לציין שתשובות רבות נכתבו על אמצעי מניעה שיש בהם חשש השחתת זרע, ולא על גלולות והתקן, שאין בהם חשש זה, הואיל והם דומים לכוס של עיקרים, עיין להלן בהלכה יז. בכל אופן, מכלל התשובות מצינו שלוש שיטות עיקריות. המחמירים סוברים שאין למנוע היריון בלא צורך גדול, ורק באופן טבעי על ידי הנקה מותר למנוע היריון, אבל באופן אחר, גם לאחר לידה אין למנוע היריון זולת במקרים מיוחדים של חולי גופני או מצב נפשי רעוע (שבט הלוי ג, קעז; משנה הלכות ה, רי). מנגד, יש מתירים תמיד למנוע היריון למשך שנתיים, גם לפני השלמת חובת פרו ורבו, מפני שכך הוא הטבע הבסיסי, וכך היה בפועל במשך כל הדורות שנהגו להניק שנתיים (נדה ט, א), ובתוך כך גם מנעו היריון (שיח נחום צד; בני בנים א, ל). והדרך המרכזית היא, שלצורך חשוב של התאוששות מלידה וטיפול בתינוק, מותר לכתחילה למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה. ואף אשה שאינה חשה בצורך זה, יכולה לכתחילה למנוע היריון למשך זמן זה, כי הניסיון מצביע על הצורך שבדבר. ובמצבים מיוחדים של חולשה גופנית או נפשית גדולה, מקילים עד שנתיים. וכמדומה שרוב הרבנים מורים כן (עיין נשמת אברהם אה"ע ה, טז, 1).
[2]. יסוד הלכה זו מבואר בהערה הקודמת. ואמנם בשו"ת בני בנים א, ל, התיר לצורך גידול התינוק למנוע היריון ארבע שנים, והראיה מכתובות ס, א, שמותר לאשה להניק ארבע שנים. ויש לדחות, שרק כאשר המניעה היא בדרך טבעית, על ידי הטיפול בתינוק, מותר, וכדרך שהעוסק במצווה פטור מהמצווה. אבל בדרך מלאכותית אסור, מפני חובת המצווה. וכשם שקבעו חכמים שחובה להינשא עד גיל עשרים כדי לקיים את חובת המצווה, וכל העובר זמן זה נחשב עבריין (קידושין כט, ב), כך יש זמן טבעי למניעת היריון, שהוא לכל היותר שנתיים. וכך מקובל להורות.
