בדיעבד מותר להנות מזרעים שנזרעו יחד כלאיים. אביא לך את דיני כלאיים הלכה למעשה כפי שהם מובאים בספר הקיצור לפניני הלכה:
ד – כלאי זרעים
האיסור
א. נצטווינו בתורה (ויקרא יט, יט) שלא לזרוע יחד שני מיני זרעים חד שנתיים, שהם תבואה, קטניות וירקות הראויים לאכילה. אבל מיני צומח שמיועדים לנוי או לרפואה, וכן עצים, מותר לזרוע יחד. וכן מותר לזרוע מיני עצים חוץ מגפן עם מין חד שנתי. כל גידולי מאכלי הבהמה נחשבים כמין אחד שאין בעירובם כלאיים, ויש אומרים שאין איסור כלאיים במאכל בהמה אפילו עם מאכל אדם.
ב. איסור כלאי זרעים חל רק על יהודים ורק בארץ ישראל, גם בקרקע ששייכת לגוי, וגם בעציץ שאין לו נקב או שנמצא בתוך הבית.
ג. בכלל האיסור גם המשקה או מזבל או מנכש קוצים, או מסייע בדרך אחרת לצמיחת הכלאיים. אדם שיש בשדהו כלאיים – חייב לעקור מין אחד או לרססו בקוטל עשבים. עבר וגידלם – מותרים באכילה. ואם גדלו במקום הפקר, לא צריך לעוקרם.
מראית עין
ד. אסור לאדם לקיים בשדהו כלאיים גם כאשר אינו מעוניין בהם, משום מראית עין. לכן הרואה שצמח בשדהו מין אחר, אם הוא מעוניין גם במין זה, עליו לעוקרו. אבל אם אינו מעוניין בו; אם חלקו פחות מ- 1/24 מהשדה (4.16%) – אינו צריך לעוקרו, ואם חלקו 1/24, עליו למעטו עד שיהיה פחות מ-1/24, שכן בשיעור מועט כזה אין חשש מראית עין, שכל הרואים מבינים שאינו רוצה בגידול זה. וכן הדין כאשר מעורבים זרעים שאינו מעוניין בהם בתוך הזרעים שרוצה לזרוע – אם יש בהם 1/24, ימעט את הזרעים שאינו מעוניין בהם, או ירבה עליהם מהמין שרוצה לזרוע, ואז יזרע את שדהו. כאשר ניכר לכל שאינו רוצה בקיום המין השני, כגון שידוע שהוא מזיק, אין צריך למעטו.
ההרחקה הנדרשת בין המינים
ה. נבאר תחילה את השיעורים המדויקים:
טפח – 7.6 ס"מ,
טפח שוחק – 7.75.
אמה – שישה טפחים – 45.6 ס"מ,
אמה שוחקת – 46.55. בדיני כלאיים הולכים לפי טפח שוחק.
ו. הכלל הוא, שככל שהשדה גדול יותר והגידולים ניכרים יותר בגובהם או בגודל של עליהם, כך צריך הרחקה גדולה יותר, כדי שיהיה ניכר ההבדל שבין המינים:
ירקות: בין שתי ערוגות ירק שאורכן עד אמה, שיעור ההרחקה הוא טפח וחצי. שיעור זה מספיק גם אם יודעים שכאשר יגדלו הענפים ייצמדו זה לזה. במיני ירק כדוגמת דלעת, שעליהם גדולים במיוחד ונוטים להשתרג במין שלידם, צריך להקפיד שעלי שני המינים לא יגיעו זה לזה. בין שני שדות ירק ששטחם לפחות 780 מטר מרובע, צריך להבדיל על ידי ריבוע של אמה על אמה במקום אחד, ובשאר הגבול שבין השדות ראוי להרחיק טפח. כאשר שטח הגידול גדול יותר מערוגה וקטן משדה, צריך הבדלה של תלם שעומקו ורוחבו טפח, ויש אומרים שניתן גם להבדיל בלא תלם, על ידי מרחק של טפח וחצי.
תבואה: בשטחים שרוחבם פחות מאמה, צריך הרחקה של אמה בין התבואות. בשטחים יותר רחבים, צריך הרחקה בשיעור ריבוע של שתי אמות על שתי אמות במקום אחד, ואחר כך מתקצר באלכסון עד שנשאר כלשהו בין השדות. ובשטחים של לפחות 780 מטר מרובע, צריך להבדיל בין התבואות במרובע של כחמישה מטר על חמישה מטר, ובשאר השטח ראוי להשאיר רווח של אמה לאורך כל הגבול שבין השדות. אבל אם יש בין הגידולים דרך או מקום חרוש שרוחבם לפחות ד' אמות, אין צורך בהבדלה גדולה יותר.
קטניות: בכל גודל של שדה, צריך שיהיה רווח של אמה בין שני הגידולים.
ז. כאשר זורעים תבואה ליד ירק או קטניות, או ירק ליד קטניות, הדין מורכב, ובכל אופן אינו חמור יותר מתבואה.
ח. כאשר יש בין הגידולים מחיצה בגובה י' טפחים, אפילו עשויה מקנים שהרווח ביניהם פחות מג' טפחים, אפשר לזרוע צמוד למחיצה, אף אם ידוע שמתחת לאדמה שורשי שני המינים ישתרגו זה בזה.
