כן, כמבואר בפניני הלכה תפילה ב, ט. אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה.
ט – כיצד מצטרפים למניין
כפי שלמדנו מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת. וכדי שיצטרפו עליהם לשהות במקום אחד, אבל אם תשעה בבית הכנסת ואחד מחוץ לבית הכנסת או בחדר הסמוך לבית הכנסת – אינם מצטרפים למניין. ואם זה שמחוץ לבית הכנסת עומד ליד הדלת או החלון, ומראה להם את פניו – לדעת רוב הפוסקים הוא מצטרף למניין, מפני שקשר העין שביניהם מצרפם. ואין צריך שכולם יראוהו אלא די שמקצתם יוכלו לראותו. ויש אומרים שהראייה אינה יכולה לצרף למניין, ורק אם יכניס את ראשו לחלל החלון, יחשב כנמצא עמהם ויצטרף למניין. לכתחילה יש להחמיר, ובשעת הדחק כשאינו יכול להכנס פנימה, אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים שמקילים לצרפו כשמראה להם את פניו.
[1] ומי שאינו מראה את פניו למתפללים בבית הכנסת אבל הוא נמצא בחדר הטפל לבית הכנסת, אף שאינו משלים למניין, אם כבר יש מניין בלעדיו, כשהוא מתפלל עמהם הוא נחשב כמתפלל במניין.
[2] עשרה שעומדים בשדה, כל זמן שהם רואים ושומעים זה את זה מצטרפים למניין (מנח"י ב, מד). כשיש מניין של עשרה בתוך בית הכנסת, כל השומע את החזן, יכול לענות אחריו. למשל, חולה הרתוק למיטתו ששומע את תפילת הציבור מביתו, אף על פי שאינו נחשב כמתפלל במניין, מכל מקום הוא יכול לענות אחר החזן אמן. שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסיקה בין אחד מישראל לבין השכינה השורה עם המניין (שו"ע נה, כ). וכן אם ישמע מבית הכנסת תקיעת שופר או קריאת המגילה, יכול לכוון דעתו ולקיים את המצווה בשמיעתו. השומע חזן בשידור חי דרך הרדיו או הטלוויזיה, יכול לענות אחריו אמן, אבל אם שמע דרך הרדיו או הטלוויזיה מקרא מגילה, אינו יכול לצאת ידי חובתו, מפני שאינו שומע את קול החזן עצמו.
[3] נמצא אם כן שישנן ארבע מדרגות בהצטרפות לדברים שבקדושה. א) כאשר נמצא עמהם באותו מקום או שמראה להם את פניו (לרוב הפוסקים), משלים למניין. ב) הנמצא בחדר הטפל לבית הכנסת ואינו מראה את פניו למתפללים, אינו משלים למניין, אבל אם יש מניין בלעדיו הרי הוא נחשב כמתפלל במניין. ג) הנמצא בחדר אחר או מחוץ לבית הכנסת, אינו נחשב כמתפלל במניין, אבל יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ד) השומע את החזן דרך הרדיו, יכול לענות אמן אחריו, אבל אינו יכול לצאת בשמיעתו ידי חובה.
[1]. מהשו"ע נה, יד, משמע שכל מי שמראה את פניו, אפילו שהוא ברשות אחרת מצטרף. וכך כתב בב"י בשם אורחות חיים שציטט דברי רב האי גאון והרשב"א. ודי שמקצתם יוכלו לראותו, כמבואר בדין זימון או"ח קצה, א. אולם בשכנה"ג הגב"י ו' כתב שדעת השו"ע למעשה, שרק אם מכניס את פניו לתוך חלל החלון מצטרף, וכ"כ כה"ח נה, ע, עפ"י כמה אחרונים. והמ"ב נה, נב, כותב לעיקר כדעה המקילה, ולכן מי שמתפלל בעזרת נשים, אם מראה את פניו מצטרף למניין. אלא שלכתחילה כתב שטוב לחוש לדעה המחמירה, ולכן מוטב שיכנס לבית הכנסת כדי להשלים מניין.
[2]. כתב במ"ב נה, נח, עפ"י הרדב"ז, שהמתפלל בחדר שהכניסה היחידה אליו היא דרך בית הכנסת, אף שאינו מראה פניו למתפללים ולכן אינו משלים מניין, מ"מ כיוון שהחדר שהוא נמצא בו טפל לחדר שמתפללים בו, הרי הוא נחשב כמתפלל במניין. ולפי"ז נלענ"ד שמי שמתפלל בעזרת נשים, אף שאינו מראה פניו ואינו משלים מניין, נחשב כמתפלל במניין, מפני שעזרת נשים טפלה לבית הכנסת, ואף שיש לה כניסה נפרדת מצד מהותה היא טפלה לביהכ"נ. אבל לכתחילה טוב להכנס לביהכ"נ, כי יש מחמירים בזה (הליכות שלמה ה, יב), ואינם משווים עזרת נשים לחדר הפנימי שדיבר בו הרדב"ז.
[3]. יחו"ד ב, סח. (וע' באשי ישראל טו, הערה סט). ואם בין החזן לבין זה ששומעו עומד עובד עבודה זרה, או פסל של ע"ז, או צואה, להרבה פוסקים יכול לענות אמן, ויש אומרים שאינו יכול לענות אמן (ע' שו"ע נה, כ, מ"ב סב, כה"ח צה, הלכה ברורה שם). אבל כששומע מרדיו, אין לחוש שהתדרים עוברים דרך מקומות מטונפים, מפני שכשגלי הקול עוברים שם, אין הקול נשמע (אורח משפט מח). ולעניין אם יוצאים ידי חובה בשמיעה דרך רדיו ורמקול, נחלקו הפוסקים, כמובא בפניני הלכה ברכות יב, ט, עי"ש.
