תשמיש אחרי לידה

  שלום 

מקובל להורות, וכך כתוב ברוב התשובות שעסקו בשאלות אלו, שבכל שאלה שנוגעת למניעת היריון צריך לשאול רב. וזאת משום שהנושא מורכב וגורלי ומצריך דיון רציני. נמנה בקיצור את המרכיבים שבהם הדין תלוי: א) מספר הילדים שכבר יש לבני הזוג. האם קיימו את המצווה מהתורה או מדברי חכמים, ועד לאיזה מדרגה הגיעו בקיום המצווה. ב) גיל האיש. ככל שעברו יותר שנים מאז שהיה בן עשרים, כך קשה יותר להתיר מניעה לפני קיום מצוות פרו ורבו. ג) גיל האשה. ככל שהאשה מבוגרת יותר, כך יש יותר סיכון שמניעת ההיריון תגרום לבני הזוג שלא להוליד את מספר הילדים שהיו רוצים, ואולי אף לא יצליחו לקיים את המצווה מהתורה. ד) סיבת המניעה, חולי גופני או נפשי, קשיים כלכליים ונפשיים, צורך בהגשמה אישית, קשיים בגידול הילדים ומניעת כעס ועצבנות. ה) כאשר לא ניתן למנוע על ידי שני האמצעים הכשרים לכתחילה, גלולות או התקן, יש לחשב את הצורך במניעת ההיריון לעומת הדוחק שבשימוש בדיאפרגמה או קצף ונרות.

בנוסף לכך, לפעמים בני הזוג אינם רואים את התמונה השלימה. לעיתים הם סבורים שמפני גודל המצווה אסור למנוע היריון בכלל, ובאמת לפי מצבם נכון שימנעו היריון למשך שנה או יותר. ולעיתים העומס והבעיות הכלכליות נראות להן קשות מכפי שהן באמת, ואם ימנעו היריון, לאחר שנים יתחרטו, אבל אז כבר יהיה מאוחר. כדי למנוע טעויות כאלה, רצוי להתייעץ עם רב, שמתוך ניסיון חייו ושיקול דעתו לגבי הערכים השונים המונחים על כף המאזניים, יוכל להורות להם את הדרך שבה יוכלו לקיים את המצווה כראוי, באופן שייטב להם בעולם הזה ובעולם הבא.

אמנם מצד האמת, יש מקרים פשוטים שבהם אין צורך לשאול רב, כמו למשל, בני זוג צעירים, שרשאים לדחות היריון למשך תשעה חודשים עד שנה לאחר הלידה. ואע"פ כן מנהג יפה לשאול בזה רב, שמתוך כך אולי יתבררו להם עניינים נוספים, והקשר שלהם אל הרב יתחזק. וכאשר השאלה מורכבת, מי שאינו מבין את הסוגיה על בוריה, חייב לשאול רב. ומי שמבין היטב את הסוגיה על כל מרכיבה, יכול בדרך כלל לדעת מה ראוי לו לנהוג. אמנם כיוון שאנשים עלולים לטעות בהערכת הקשיים שלהם או במשקל האתגרים והערכים שעומדים לפניהם, בין לצד ההפרזה בין לצד ההפחתה, נכון שכאשר יש לבני הזוג רצון למנוע היריון מעבר לשנה אחר הלידה, ישאלו רב. ונכון לשאול בזה רב שמכיר את בני הזוג. כאשר יש לאשה קשר עם רבנית מנוסה בתחום זה, אפשר שיסכימו ביניהם שהאשה תתייעץ עם הרבנית.

ואם אין להם רב או רבנית שמכירים אותם, נכון שישאלו רב שמכיר את עולם הערכים שלהם. ומכל מקום כיוון שהוא אינו מכיר אותם, תשובתו לא תוכל להיות שלימה, הואיל ויקשה עליו להעריך אם הם מגזימים או מפחיתים במשקל הקשיים או האתגרים העומדים לפניהם.

ועוד שני אמצעים ישנם, שהם פחות יעילים למניעת היריון, וגם פחות טובים מבחינה הלכתית: א) קצף או נרות קוטלי זרע. ב) דיאפרגמה . ובהם ההיתר בדיעבד, וכדי להשתמש בהם, צריך שסיבת המניעה תהיה יותר חזקה .

ואשרי האשה שזוכה למנוע היריון על ידי ההנקה, שבכך היא נפטרת מכל תופעות הלוואי והחששות שמלווים את אמצעי המניעה השונים.

ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א

בעבר רוב הנשים נהגו להניק כשנתיים, וכמעט תמיד ההנקה היתה מונעת את תהליך הביוץ ומחזור הווסתות, וממילא לא יכלו להיכנס להריון בכל משך ההנקה. כך באופן טבעי נוצר הפרש של כשנתיים בין הלידה לתחילת ההיריון הבא. כיום המציאות השתנתה בשני פנים: האחד, משך ההנקה הממוצע התקצר כחצי שנה. כמה סיבות לכך ומהן: יציאתן של נשים רבות לעבודה, המתח המוגבר המלווה את חיינו ופיתוח תחליפי מזון סבירים לחלב אם. השני, אצל נשים רבות גם הנקה מלאה לא מבטלת את תהליך הביוץ והווסתות, וממילא גם במשך ההנקה הן יכולות להיכנס להיריון.

נמצא איפה שאם בני הזוג יקיימו את מצוות עונתם, תמידים כסדרם, נשים רבות יכנסו להריון חודשים ספורים לאחר הלידה, כאשר אצל נשים שאינן מניקות או מיניקות באופן חלקי הסיכוי לכך גדול יותר. השאלה האם מותר להשתמש באמצעי מניעה כדי לקיים את מצוות עונה בלא להתחיל היריון נוסף בשנה הסמוכה ללידה?

יש רבנים שנוטים להחמיר שלא למנוע היריון בלא צורך גדול שנובע מחולשה יתירה או עצבנות קשה, מפני שלדעתם על פי מצוות פרו ורבו ראוי ללדת כמה שיותר ילדים ולא למנוע היריון. אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים שסוברים שבשעת הצורך מותר למנוע היריון באמצעים הכשרים על פי ההלכה (כמבואר בהלכות יז-יט). וכיוון שהניסיון מראה, שמצד בריאות הגוף והנפש, רצוי לרוב הנשים לעשות הפסקה של כתשעה חודשים עד שנה בין הלידה להיריון הבא, מותר לכתחילה לכל הנשים להשתמש לצורך זה באמצעי מניעה. בשעת הצורך, על פי הוראת רופא ירא שמיים, גם לאחר הפלה אפשר למנוע היריון למספר חודשים.[1]

יש נשים, שמצד מצבם הגופני או הנפשי, נזקקות להפסקה של יותר משנה לאחר הלידה, ואזי מותר להן למנוע היריון עד למשך שנתיים, למרות שעוד לא קיימו את מצוות פרו ורבו בבן ובת.

אבל לצורך לימודים, עבודה או מפני קשיים כלכליים וכיוצא בזה, לדעת רוב הפוסקים אסור לבני זוג שעדיין לא קיימו את מצוות פרו ורבו למנוע היריון ליותר משנה. ויש מקילים בזה עד שנתיים, והרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.12 אבל מעבר לשנתיים, אסור להקל לפני קיום חובת המצווה.

ואין האשה יכולה לטעון, שהואיל והיא עצמה אינה חייבת במצוות פרו ורבו, מותר לה למנוע היריון בלא הגבלה, מפני שלאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לישא שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האשה להינשא, הסכימה להיות שותפה בקיום חובת המצווה (חת"ס אה"ע כ).

אמנם בשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה, גופנית או נפשית, שהטיפול בה דורש מניעת היריון, מותר למי שעדיין לא קיים מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, למנוע היריון למשך יותר משנתיים לאחר הלידה. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש לאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.[1]

דרכי המניעה

הלכה היא שאסור להשחית זרע לבטלה, ועל כן גם כאשר מותר למנוע היריון, אסור לעשות זאת באופן שמקיימים את החיבור ולקראת יציאת הזרע האיש פורש וזורה את זרעו בחוץ (לעיל ד, א). וכן אסור לקיים את החיבור עם קונדום, שהוא מעטה גומי שמכסה את אברו של האיש, מפני שגם באופן זה האיש זורה את זרעו אל תוך הגומי לבטלה.

אבל מותר למנוע היריון על ידי פעולה עקיפה. שתי דרכים עיקריות לכך: א) גלולות. ב) 'התקן תוך רחמי'.

שני אמצעים אלו נחשבים כיעילים ביותר למניעת היריון, וכטובים ביותר מבחינה הלכתית, מפני שמניעת ההיריון מתבצעת בגוף האשה ובדרך עקיפה שאין בה שום מגע עם הזרע. ולכן כאשר מותר למנוע היריון, מותר לכל הדעות להשתמש באמצעים אלו (כמבואר בהלכה יח).

עוד שני אמצעים ישנם, שהם פחות יעילים למניעת היריון, וגם פחות טובים מבחינה הלכתית: א) קצף או נרות קוטלי זרע. ב) דיאפרגמה (דרכי מניעתם מבוארים בהלכה יט).

כל מה שנתבאר בהלכות הקודמות, שמותר למנוע היריון לכתחילה, הוא כאשר המניעה היא בגלולות או התקן. אבל בדיאפרגמה או קוטל זרע ההיתר בדיעבד, וכדי להשתמש בהם, צריך שסיבת המניעה תהיה יותר חזקה (כמבואר בהלכה יט).[1]

ואשרי האשה שזוכה למנוע היריון על ידי ההנקה, שבכך היא נפטרת מכל תופעות הלוואי והחששות שמלווים את אמצעי המניעה השונים.[2]