שלום כבוד הרב! אני חושב שמצאתי סתירה לכאורה בין שתי פסיקות שונות בפניני הלכה לגבי זמן אמירת תפילת הדרך, ואשמח לתירוץ בבקשה. בכרך ברכות פרק יח הלכה ג נכתב כך: יש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך מיד בעת שאדם יוצא מביתו בעודו בעיר (עטרת זקנים ט”ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את ‘תפילת הדרך’ בעיר, לכתחילה נכון לאומרה מיד לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ”א, א”ר, פמ”ג ומ”ב קי, כט). לכאורה היה ראוי לנהוג על פי דעת רוב הפוסקים, ולומר את ‘תפילת הדרך’ לאחר היציאה מהעיר. אולם כיוון שכיום יש סכנת תאונות גם בתוך העיר, וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, טוב לומר את תפילת הדרך בלא שם אף על נסיעה שבתוך העיר, כאשר הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, נכון לומר את תפילת הדרך עם שם השם בתחילת הנסיעה בעיר. וכיון שעדיף לומר את התפילה בעת שחונים, הזמן הטוב ביותר לאמירת ‘תפילת הדרך’ הוא בעת שאדם מתיישב במכונית לקראת הנסיעה. אבל בכרך ליקוטים ב פרק י הלכה ט נכתב כך: את תפילת הדרך יש לומר לאחר שכבר התחלנו את הדרך, ולא בתוך העיר ממש אלא מיד לאחר היציאה מן העיר. אמנם לדעת הט”ז צריך לאומרה מיד כשמתחיל בדרך, ואפילו הוא עוד בתוך העיר. אך לרוב הפוסקים, צריך לאומרה דווקא לאחר היציאה מן העיר (מ”ב קי, כט). ואין להמתין, אלא מיד ביציאה מן העיר צריך לאומרה. ואם שכח לאומרה בצאתו מהעיר, אם נשארו לו עוד כארבעה קילומטרים עד מחוז חפצו, עדיין הוא יכול לאומרה, אך על פחות מזה לא יחתום בברוך (שו”ע או”ח קי, ז). תודה מראש!
