תהילים

יצחק ידוע שהוא ע״ש הצחוק. ודוד המלך פי׳ בתהלים ק״ה ושבועתו לישחק. אמנם חז״ל ברבה הוסיפו ופירשו יצחק יצא חוק לעולם. ובאמת יש להבין מזה גופא שדוד אמר ברוה״ק פעם ישחק. ובדה״י א׳ ט״ז אמר אותו המאמר ושבועתו ליצחק. מזה מוכח שיש בזה השם שתי כוונות ואמר אותו השם לפי הענין כמו שיבואר. ומתחלה יש להבין הפי׳ יצא חוק לעולם. שהוא לישנא דמזוני כדאי׳ ביצה פ״ב. והיינו משום דיצחק היה יסוד לפרנסה בהשגחה פרטית על ישראל. וכמש״כ ריש פ׳ לך ולהלן מ״ו א׳ ובכ״מ והראה הקב״ה בלידת יצחק אופן פרנסת ישראל כאשר יבואר: והנה ראוי להתבונן מה זה עשה הקב״ה ענין גדול מצחוק שרה. וגם נכתב בספר תרעומת הקב״ה עליה ולאו דבר ריק הוא. ולהגיע לזה הנני מבאר דבר הנביא ישעיה נ״א הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה׳ ציון וגו׳. המשיל הנביא את אברהם אבינו לצור חוצב ואת שרה אמנו לבור נוקר. היינו כמו מי שצמא למים וכורה בור ומזדמן לפניו שמוצא מים. אין זה פלא אלא על שמצא לכרות במקום מקור. אבל אחר שנמצא המקור אין שום פלא שמוציא ממנו מים משא״כ אם חוצב באבן ויוציא מים ה״ז פלא בשעת הוצאת מים. כך היה לידת יצחק שאברהם היה כצור חוצב דבעת הולדה היה יבש כעץ ואבן ומכ״מ הוליד משא״כ שרה היתה כמקבת בור שהרי נעשית ילדה ואח״כ ילדה בטבע. ואמר ישעיה הנביא שיש לנו להביט ע״ז והדבר מובן כי הבטה זו באה לתועלת מוסר לנו. והיינו שמזה שרצה הקב״ה שתהיה לידת יצחק בזה האופן מובן שכמו כן עיקר פרנסת ישראל הבא ע״י השגחה פרטית כן הוא. היינו ראשית השפעת ה׳ הוא נסיי משום שבא עפ״י מעשיו של אדם וזה אינו טבע הרגילה ע״י כוכבי לכת המושלים בארץ. וכ״כ הרמב״ן בפ׳ בחקתי וז״ל כי כל אלה הברכות כולם נסיים אין בטבע שיבאו הגשמים כו׳ בעשותנו החוקים והמצות ולא שיהיה הכל הפך מפני זרענו בשנה השביעית כו׳ עכ״ל וכ״כ להלן מ״ו ובשמות ר״פ וארא. והיינו דמצלינן ועל נסיך שבכל יום עמנו. ואין הכונה נסים נגלים שהרי אין לנו נסים נגלים בכל יום אלא השפעת פרנסה לפי מעשים הוא נס. ודומה לחוצב בצור שהיה בתחלת לידת יצחק משא״כ סוף מעשה פרנסה בא ע״י השתדלות האדם מישראל כמו בכל אדם. וה״ז כסוף לידת יצחק שהיה כמקבת בור. ונחזה עוד דאע״ג שבעת ששמעה שרה מאברהם שתלד כמש״כ לעיל י״ח י׳ לא צחקה כלל והאמינה כי לא יפלא מה׳ לתת הריון גם לאבן מכ״מ כאשר ראתה כי היתה לה עדנה צחקה על שאדוניה זקן ונחשב לה לחטא והגיע לה העונש שאח״כ שילדה ונודע לה בברור שכן הוא מכ״מ עדיין לא האמינו אוה״ע כ״כ. וזה גרם לה הרבה מרת נפשה. עד שבהמשך הימים הבינו הכל והאמינו כי כן הוא וביותר בעת שהוסיף אברהם והוליד הרבה בנים מקטורה נתודע לכל שבזכות יצחק בנו של שרה נעשה הנס שיהא הצור מוליד גם אוה״ע. כזה ממש אירע לנו אם היה הרצון שיהא פרנסת ישראל הכל דרך נס היו מאמינים בברור כמו שהיה במדבר במן אבל כאשר הרצון שיהא הפרנסה מגיע בסוף דרך הליכות הטבע שוב אין האמונה חזקה בלב שתחלת השפעה באה ע״י עבודת הקרבנות או תפלה ושארי מע״ט וכסבורים שהעיקר הוא מעשה ידינו והעונש מזה כי גם אחר שאנו מתבוננים ורואים שכן הוא רק נסיי בהשגחה פרטית כמוסה בסתר הטבע. מכ״מ עובדי אלילים הקדמונים לא היו מאמינים בזה וגורם לנו מרת נפש הרבה בזמן שישראל בין עו״א. וע׳ מש״כ להלן ל״א א׳ מה שאירע ליעקב עם לבן. עד שבהמשך הימים מתבוננים גם המה ע״ז וביותר בזמן שמגיע כמה שינוים גם להם ע״י השגחה שעל ישראל. אז יודעים גם המה כי עם ה׳ אנחנו ומתקיימים רק בהשגחה פרטית וזהו דבר הנביא ישעיה כי אחד קראתיו פי׳ בשעה שנולד היה מכונה בשם אחד שלא להוליד שני לו. אבל אברכהו להוליד יצחק. וארבהו להוליד הרבה בני קטורה. כך ענין פרנסה מלבד שישראל מושגחים לפי מעשיהם גם אומות הקדם תלוים במעשי ישראל. כמו בזמן שבהמ״ק היה שבעים פרים מועילים לגשמי אוה״ע כמש״כ רמז ע״ז בתורה בפ׳ פינחס. ובהיותנו בגולה מגיע תפלת ישראל גם להם כמש״כ בדברים ח׳ ג׳ ובזה מתגלה מלכות שמים לבסוף ויגיע כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה וגו׳. ואחר כ״ז עמדנו על דיוק שם יצחק יצא חוק בעולם ע״י מדתו שהוא מקור עבודה. ויש להוסיף ולבאר הא שדוד המלך אמר בתהלים ושבועתו לישחק ובד״ה אמר ושבועתו ליצחק. עפ״י עוד שינוי שבתהלים אמר זכר לעולם בריתו היינו הקב״ה. ובדה״י אמר זכרו לעולם וגו׳ והיינו ישראל. משום דכבר ביארנו בפ׳ מילה דשתי מצות נכללו בברית מילה. הטפת דם ברית ושיהא לעולם מהול ולא להמשיך הערלה. והטפת דם הוא כעין דם קרבן שמביא לידי השפעה וההיכר התמידי שאנחנו נימולים הוא כדי לציין את ישראל בעמים ולא יוכל לכפור בעמו. ואמר דוד בתהלים זכר הקב״ה לנו לזכות מה שאין ממשיכים הערלה אע״ג שאין בזה מעשה מכ״מ זכר הזכות להקימנו באוה״ע אע״ג שאנו מצוינים במילה וא״א להתנכר לפניהם. וע״ז כתיב ושבועתו לישחק לרמז שחוק לימי צרה שמגיע לנו בשביל זה ואנו קיימים. אבל בדה״י אמר זכרו ישראל מה שהקרבנו דם מילה בעת ילדותנו אע״ג שנשכח צערי דינוקי מכ״מ הזכות קיים כקרבן וע״ז כתיב ושבועתו ליצחק. יצא חוק ומזון. ונראה דהא דקורין פרשה זו בר״ה האידנא. ולא כדתנן במגילה פ״ג בר״ה בחודש השביעי וגו׳ והנראה בג׳ שנשתנה האידנא בגלות ולא נתברר הטעם גם בפרש״י לא נתבאר בזה כמו שפי׳ בהא דמפטירין בחנה. משום שאז נפקדה. ולא פי׳ טעמא בקריאת התורה. ובאמת שפיר דייק רש״י דבקרה״ת אין בזה טעם לדחות עיקר הפ׳ בחודש השביעי משום זה ותו מ״ש האידנא מבזמן שבהמ״ק אלא כדברינו דפ׳ לידת יצחק והמסובב לנו בדבר פרנסה אינו נוגע אלא האידנא בהיותנו בגולה: