שמיטה וערלה

דין זה מבואר בפניני הלכה כשרות. אביא לך את מסקנת הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה שהוצאנו לאור (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/?v=4605f628f91d)

1. 2. פסיפלורה נחשב פרי אדמה-ירק ולא פרי עץ, ולכן לא שייך בו דין ערלה ורבעי, אלא אפשר לאכול אותו מיד לאחר הפרשת תרומות ומעשרות:

   הגדרת עץ וירק

   טו. מצוות ערלה חלה על עצי פרי ולא על ירקות. לעץ יש גזע שמתקיים ומתעצם במשך שנים רבות, ופירותיו מתרבים משנה לשנה. ואילו את הירק צריכים לזרוע בכל שנה, או שגזעו נובל לחלוטין ושב וצומח משורשיו, או שפירותיו צומחים בשנים הראשונות ומתמעטים עם השנים. לכן אין דין ערלה על בננה, אננס, פפאיה, פסיפלורה, פטל, אסנה, חציל ופלפל, הואיל וגידולם שונה במהותו מעץ, ולכן מברכים עליהם 'בורא פרי האדמה' (לעיל הלכות ברכות ח, ד).
2. יש לציין שגם אם היה זה פרי עץ, אזי בשנה הרביעית (רבעי) היה אפשר כיום לאכול מהפרי בכל מקום בארץ ישראל לאחר פדיונו, כפי שמובא בספר הקיצור:

   נטע רבעי

   יז. פירות השנה הרביעית קדושים, ולכן אין מצווה לשייר מהם לקט שכחה ופאה לעניים, ולא להפריש מהם תרומות ומעשרות (להלן ח, יג). וכשבית המקדש היה קיים, היה צריך לאוכלם בטהרה בירושלים, ואם רצה בעל הפירות, פדה אותם בכסף וקנה בו בירושלים מאכלים ואכלם בטהרה. יח. בזמן הזה פודים את הפירות על מטבע ששווה לפחות פרוטה, או על מאכל בשווי פרוטה, ובכך מתירים את הפירות באכילה. לפני הפדיון מברכים "על פדיון רבעי", ואומרים "כל הפירות הללו פדויים בפרוטה זו", או "במאכל זה ששווה פרוטה". את הפרוטה או המאכל שהתקדשו בפדיון – מאבדים, כדי שלא ייכשלו וייהנו בהם (פרטי דינים אלו יבוארו בפרק ט, לב-לח בהלכות פדיון מעשר שני).