שלום, אשתי מתלוננת בפניי לא פעם על כך שאמא שלי מעירה לה באופן פוגעני ליד אנשים בשבתות בהם אנו מתארחים בבית הוריי: בין היתר על כך שאשתי מקלחת את הילדים בשבת שלדעת אמי כרוך במספר חששות הלכתיים של איסורי שבת (שודאי אינם מוכרחים ואכמ"ל). אשתי נפגעת: הן מכך שההערות נאמרות בפומבי והן מפני שהיא מכירה את ההלכה ויודעת שפועלת על פיה. כאשר אני פונה לאמי בנושא, היא כמובן מכחישה שהיא מעירה לאשתי, ולי הקטן אין דרך לדעת, שהרי בזמן שכל האקשן קורה, אני בתפילה. אשתי עוד טוענת שיתר הכלות עוברות על איסורי שבת בפועל (סחיטה של בגדי הילדים הקטנים אחרי שפספסו, מקלחת לפני מוצ"ש כהכנה משבת לחול) ואמא שלי רואה זאת ואינה מוחה. כאשר אני שואל את אמי על כך, היא טוענת שהיא דווקא כן מעירה, אלא שלא בהכרח שאשתי נמצאת בסביבה כאשר היא עושה זאת. כך נוצר מצב בו אני "בין הפטיש לסדן", בין החובה לכבד את אמי ובין שלום בין עם אשתי. יש לציין שכמעט תמיד כאשר אני משוחח עם אמי בנושא, הטונים עולים והסיכון ליפול בכיבוד הורים עולה. מצד שלום בית, אמנםאשתי לא מבקשת שאדבר עם אמי על הנושא, אך לא פעם מגיעה למצבים בהם היא מזילה דמעות כאשר הנושא עולה (מעיד על רמת הפגיעה שלה, היא לא שעיניה רכות סתם כך). ה"ברוך" ההלכתי פוגע בי פעמיים: הן מצד הסיכון לפגוע בכיבוד הורים ובשלום בית, והן מצד החשש לניתוק הקשר עם הוריי בכך שאחליט פשוט לא להתארח בשבתות כדי שאירועים כנ"ל לא יקרו שוב. אשמח לשמוע את עצת הרבנים החשובים: מה נדחה מפני מה – כיבוד הורים או שלום? וכיצד יש לפעול ע"פ דעת התורה במצב שכזה? בשורות טובות!
