אביא לך את מה שכתב הרב בספר ההרחבות לפניני הלכה על סוגיה זו (אפשר לקרוא את הדברים מהמקור דרך האתר של פניני הלכה):
ב, א – ציפורן וציצין שפירשו רובם
שבת צד, ב: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה, וציצין שפרשו רובן, ביד – מותר, בכלי – חייב חטאת. מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת, וביד מותר לכתחלה? – הכי קאמר: פירשו רובן, ביד – מותר, בכלי – פטור אבל אסור. לא פירשו רובן, ביד – פטור אבל אסור, בכלי – חייב חטאת. אמר רב יהודה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא שפרשו כלפי מעלה, ומצערות אותו".
לגבי ציפורנים ההיתר ברור. וכ"כ ח"א כא, ד, וקצשו"ע פ, נה. ובא"א בוטשאטש הוסיף, שגם כאשר הציפורן עלולה לצערו, מותר לנתקה.
אבל לגבי ציצין, שהם "כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן" (רש"י), התעורר ספק מה הכוונה "והוא שפרשו כלפי מעלה". לרש"י: "לצד הצפורן התחילו לפרוש, דקא מצערו ליה טפי".
והתוספות כתב: "והוא שפירשו כלפי מעלה – פירש בקונטרס כנגד ראשי אצבעותיו שהן למעלה כשמגביה ידיו. ור"ת מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה כדאשכחן בפ"ב דנדה (דף יג:) דקאמר מן העטרה ולמעלה והתם היינו לצד הגוף".
והביא הריטב"א שם דברי התוס', וסיים: "ואין לנו הכרע בדבר זה". וכתב הטור שכח, לא: "וצריך לחוש לשני הפירושים". וכ"כ בשו"ע שכח, לא: "צפורן שפרשה וציצין, שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב הצפורן, אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו, להסירן ביד – מותר; בכלי – פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד – פטור אבל אסור; בכלי – חייב חטאת. ופירש"י: כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו; ור"ת פירש דהיינו כלפי הגוף; וצריך לחוש לשני הפרושים".
וצריך עיון גדול על מה שהחמירו בציצין, שאילולא שהתוס' העמידו את דברי ר"ת כחולקים על רש"י, היה אפשר לומר ששניהם מסכימים, וכפי שאנו מכירים שהציצין שליד הציפורן מתחילים לפרוש מהצד הקרוב לקצה האצבע לכיוון כף היד. ורש"י התכוון לתחילת פרישתם שהוא לצד קצה האצבע ותוס' דיבר על כיוון פרישתם שהוא לכיוון כף היד.
ובפרישה שכח, יא, כתב שלרש"י ההיתר כשהתחילו לפרוש מכיוון מעלה ומחוברים למטה, ואילו לתוס' התחילו לפרוש מלמטה ומחוברים למעלה. ואין בזה תוספת הסבר, כי גם למעלה ומטה תלויים במצב היד, כשהיא כלפי מטה קצות האצבעות למטה, וכשהיד מורמת, קצות האצבעות למעלה. ונראה שכל מה שאמרו בגמרא "והוא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו", הכוונה אחת, שאם פרשו כלפי מעלה, אז יתכן שיצערו אותו, ולכן מותר. לפיכך גם אם איננו יודעים להגדיר מהו למעלה, כל שהוא מצערו מותר לתולשו בשינוי.
ולכאורה גם כאשר יש ספק, כיוון שהדין דרבנן, היה ראוי להקל בשני המצבים, שכן ספיקא דרבנן לקולא, ולכן כל שהוא מצערו, מותר. ואמנם אפשר להשיב שכאשר הספק הוא על עצם הדין אין להקל (כדוגמת ספק כמה חלב הכלי בולע). ובספר ברכת יצחק (שכח, לא) כתב כיוצא בזה, שאם נקל בזה יעקר דין הגמרא לגמרי, ובאופן זה לא אומרים ספק דרבנן לקולא. (ומ"מ כתב שבקטן יתכן שלעולם אפשר להקל כאחת השיטות).
ורבנו ירוחם (נתיב יב, חלק יד, דף פו עמודה רביעית) כתב רק "נכון להחמיר" כשני הפירושים. וכ"כ הסמ"ק (רפב 'הגוזז'): "ונחלקו רשב"ם ור"ת בפירוש כלפי מעלה, אם לצד הגוף אם לצד חוץ, ולכך טוב להחמיר בשניהם". ומשמע מהם שמעיקר הדין ההלכה להקל. ובפירוש הרב קאפח לרמב"ם פרק ט הערה כט, ציטט את דברי ר' דוד עראמה שכתב: "יש מפרשים שכלפי מעלה נקרא כלפי הציפורן, ויש מפרשים להיפך. לפיכך, י"א שבכל ענין שציערו אותו מותר, וי"א שאסור מספק".
ונראה שההיתר אינו יחודי דווקא לציצין שפירשו כלפי מעלה, אלא יסוד ההיתר הוא שכאשר יש צער, אפשר להקל בשני דרבנן: א) שפירשו רובן, ב) שתולשם בשינוי. ואין שום יסוד לחלק בין אם הפרישה למעלה או למטה, כל שמצערו מותר בשני דרבנן. שכך הוא הכלל לרוה"פ שהקילו חכמים בשבות דשבות לצורך מצווה או במקום חולי קצת או במקום צער (שו"ע שז, ה). ואמנם בשו"ע מדובר שאחד מהדרבנן הוא באמירה לגוי, אולם בפמ"ג (שז, א"א, ח; שכה, משב"ז, א) התיר שבות דשבות במקום מצווה אף ע"י ישראל. וכתב (בסימן שז, שם) שכן משמע מהאליה רבה (שז, יב ויד), וכ"כ בהגהות חכמת שלמה (שח, מא) על השו"ע, ומטעם זה התיר לישא קטן שאינו יכול ללכת ברגליו לומר קדיש בשבת במקום שאין עירוב משום שהוצאה זו לומר קדיש היא משאצל"ג, ובכרמלית הוי שבות דשבות והותר במקום מצוה. וכיוצא בזה התיר בבאו"ה שטז, יב, 'לצוד', עפ"י שו"ת משאת בנימין, שבות דשבות למנוע הפסד. וכן הלכה כמבואר לעיל ט, יא. ובהרחבות ט, יא, ג.
ונראה למעשה שבמקום צער גדול אפשר להקל, אבל בצער רגיל, אף שמעיקר הדין נראה להתיר, הואיל וכל הפוסקים כמעט סתמו להחמיר לחוש לשני הפירושים, נכון להחמיר.
https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/?srsltid=AfmBOorvXJh77tw_diIx7wSWAJ1-lc22zuFgNyIA2DcmvAK2JcLSZZP9
