רשות

פניני הלכה ליקוטים ב' ד, ח – "שאלה נוספת בדיני שואל שלא מדעת היא, האם מותר לאדם לקרוא בספריו של חבריו ללא בקשת רשות. כמובן שאם בעל הספר נמצא, אסור לקחת את ספרו ללא בקשת רשות. השאלה היא מה הדין כאשר הוא לא נמצא. לגבי ספר חול, דין הספר כדין כל חפץ, ואסור לקחתו ללא רשות מפורשת. ואם ברור במאה אחוז שבעל הספר מסכים שישתמשו בו, כבר למדנו (בהלכה ג) שיש בזה מחלוקת, ולדעת רוב הפוסקים מותר להשתמש בספר, ויש מחמירים. והמנהג להקל. לגבי ספר קודש לכאורה הדין קל יותר, שהואיל ויש לנו כלל שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בחפציו, גם כאשר לנו אישית אין ביטחון של מאה אחוז שבעל הספר מסכים, אפשר להישען על הכלל שנוח לו לאדם שיקיימו מצווה בממונו ולהשתמש בספרו ללא רשות. אלא שהכלל הזה הוא רק כשאין חשש שהחפץ יינזק, כמו למשל בתפילין, אבל לגבי לימוד בספר ישנו חשש שהספר יתבלה, ולכן פסק הרמ"א (או"ח יד, ד), שגם בספר קודש אסור להשתמש ללא רשות מבעליו. אומנם כל זה אמור לגבי עיון ממושך בספר, אך עדיין צריך לברר מה יהיה הדין לגבי עיון קל של מספר רגעים, או למשל השאלת סידור לתפילה אחת בלבד. לדעת ה'משנה-ברורה', הואיל וכבר נפסק שאסור להשתמש בספרו של חבר ללא רשות, אין חילוק בין עיון ממושך לעיון קל, ובכל מקרה אין ליטול ספר ללא רשות (מ"ב יד, טז, עפ"י פמ"ג). אולם לדעת 'ערוך-השולחן' (יד, יג) מותר לאדם לעיין עיון קל בספרו של חבירו או להתפלל בסידורו גם ללא רשות, והמנהג להקל כדעת 'ערוך-השולחן'. יתכן שנצטרפה כאן סיבה נוספת להקל, שהרי מקור הדין שאסור לשאול ספרי קודש ללא רשות נאמר לגבי ספרים שנכתבו בכתב יד, ומחירם היה גבוה מאוד, וכל נזק קל היה גורם צער גדול לבעל הספר, ולכן היה ברור שאף שיש בלימוד מצווה, אין אדם מסכים שייגעו בספריו ללא רשות. אבל כיום שמחיר הספרים זול יחסית, מן הסתם נוח לו לאדם שיעשו מצווה בספריו, למרות שיתכן שיתקמטו מעט. ולכן נוהגים כיום להקל, וכשאי אפשר לבקש רשות מבעל הספר, מותר לעיין בו עיון קל, וכן מותר להתפלל בסידורו. ויש מחמירים וגם ספר קודש אינם נוטלים ללא רשות מפורשת."