מה דעת הרב מלמד לגבי התכלת? חובה, מצווה, רשות?
מה דעתו לגבי ציצית שחוטיה נקרעו?
עניין זה מבואר בספר החדש פניני הלכה חפצי קודש פרק ב.
אביא לך את הדברים מתוך ספר הקיצור הבא של פניני הלכה:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
כ. אם לאחר שחוטי הציצי נקשרו כהלכה (לפחות 22.8 ס"מ מהקשר הראשון עד סוף החוטים), נקרעו החוטים היוצאים מהקשר האחרון ונותר מכל חוט שנקרע כאורך שיכול ללפף את שאר החוטים הקרועים ('כדי עניבה') – הציצית כשרה (אם נקרעו כל החוטים, למחמירים ביותר מדובר על 3.8 ס"מ).
אבל אם לא נותר מהחוטים כאורך הזה, הדין כך: אם חוט אחד נקרע לגמרי עד הקשר – הציצית כשרה. אם שני חוטים נקרעו לגמרי – הציצית פסולה, שמא שני חוטים אלו שייכים לחוט אחד, ונמצא שמאותו חוט שנחתכו שני קצותיו לא נותר כשיעור.
אמנם אם הקפידו לקשור את החוטים באופן שיהיו ארבעת החוטים היוצאים מצד אחד נקשרים תמיד יחד אל מול ארבעת החוטים היוצאים מהצד השני (לעיל, יז) – גם אם כל הארבעה שבצד אחד נקרעו לגמרי עד הקשר, ובצד השני נותר מהחוטים כשיעור 'כדי עניבה' בלבד – הציצית כשרה. הואיל ומכל אחד מארבעת החוטים נותר כשיעור (לכתחילה טוב להחליף את החוטים במקרה כזה).
אם נחתך אחד החוטים במקום שבו הגדיל מתחבר לבגד, או במקום הקשירות והכריכות – הציצית פסולה.
כא. נקרעו החוטים באופן הפוסל את הציצית, לא ניתן לקשור אליהם חוט ובכך להכשירם, אלא צריך להסיר את החוטים מהכנף שנפסלה ולקושרם מחדש. אבל אם נקרעו באופן שאינו פוסל, מעיקר הדין אפשר לקשור אליהם חוטים כדי שלא ייפסלו לגמרי אם ייקרעו חוטים נוספים.
כג. צוותה התורה שיהיו חוטי הציצית מלבן ומתכלת (במדבר טו, לח). את צבע התכלת הפיקו מדם חילזון מיוחד שעל ידו צבעו חלק מפתילי הלבן לשם מצוות ציצית. בעקבות הגלות התקשו ישראל להשיג את התכלת, עד שבשלב מסוים נשכחה צורת הכנתו, וקיימו את המצווה בחוטי לבן בלבד.
כפי הנראה כיום, כחלק משלבי הגאולה, נמצאה הדרך להכין את צבע התכלת מנוזל של חילזון הים 'ארגמון קהה קוצים', וחזרה המצווה לשלב תכלת בחוטי הציצית. אך מכיוון שאין בכך ודאות, אף שיש מעלה בהטלת פתילי תכלת בציצית, אין בכך חובה.
אם לא יקום ערעור על דרך הפקת התכלת מ'ארגמון קהה קוצים', הדבר ילך ויתפשט עד שיהיה מנהג ש'נכון' לקיימו. ואם ימשיכו להתחזק בו, יהפוך למנהג מחייב בקהילות רבות, עד שבהדרגה יסברו רוב חכמי ישראל שחזרה מצוות התורה להתקיים בתכלת זו.
בינתיים נכון למי שמהדר להטיל תכלת, שידגיש שהוא עושה זאת בלי נדר, ושיתעטף לעיתים בטלית ללא תכלת, כדי להדגיש שעדיין אין בכך חובה, ושמקיימים את המצווה גם בלבן. כמו כן, ילדים שציציותיהם נוטות להיקרע, או חיילים שמזיעים הרבה, יכולים לקיים את ההידור ב'טלית גדול' או ב'טלית קטן' שמייחדים לכבוד שבת (מי שאביו או רבו מקפיד עליו שלא ילך בתכלת, עדיף שישמע בקולו).
כד. מספר החוטים: יש אומרים שמתוך ארבעת החוטים צריך שיהיו שניים לבנים ושניים תכלת, כך שיצאו מהקשר האחרון ארבע פתילי לבן וארבע תכלת (רש"י, תס'). ויש אומרים שצריך חצי חוט תכלת, כלומר אחד משמונה פתילים (רמב"ם). ולמעשה יש מקום להעדיף את הדעה שאומרת שמתוך ארבעת החוטים צריך חוט אחד של תכלת, כלומר שני פתילים מתוך שמונה (ראב"ד, גר"א, חיד"א).
כה. צורת הכריכות: בין חמשת הקשרים ישנן ארבע חוליות שבהן יש בין שבע לשלוש עשרה כריכות (לעיל יח). הכריכות צריכות להיעשות לסירוגין מחוט לבן וחוט תכלת, כאשר הכריכה הראשונה והאחרונה בכל חוליה מלבן (מנהג הנוהגים לקשור כרמב"ם, מובא בפנה"ל הערה 17).