האם יש דבר כזה עין הרע ?
כן
עניין זה מבואר בפניני הלכה אמונה ומצוותיה. אביא לך את הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה שאני כותב כעת כהמשך לספר הקיצור שכבר יצא:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
א. 'עין הרע' היא מבט עוין של אדם בזולתו, מבט שנובע מצרות עין וקנאה בהצלחתו. עין הרע מזיקה גם ברובד הגלוי וגם בנסתר, שכן כאשר אדם יודע שחושבים עליו רעות, הוא עלול לאבד את אמונו בעצמו, להרגיש מאוים ולהתקשות לפעול באופן מאוזן ומדויק. כמו כן, כיוון שהאדם נברא בצלם אלוהים, יש למחשבתו השפעה, וכיוון שכל הנפשות קשורות זו בזו, מחשבה שלילית עלולה להזיק. לפיכך ראוי לאדם להתרחק מאנשים שנוטים לראות דופי בחבריהם ולדבר בגנותם, ולהתקרב לאנשים בעלי עין טובה.
ב. יותר ממה שבעל עין הרע מזיק לזולתו, הוא מזיק לעצמו, וכפי שאמרו חכמים: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם" (פרקי אבות ב, יא). גם כאן הדבר בא לידי ביטוי ברובד הגלוי וברובד הנסתר, שכן אדם כזה לא יוכל לשמוח בחלקו, כוחותיו וכישרונותיו יתכלו בתסכולו, ולא יישארו לו תעצומות נפש להגשים את ייעודו, וסופו שיחזור הקטרוג שקטרג על חברו להתעורר על עצמו.
ג. כאשר אדם מביט בעין טובה על חבריו, הוא הולך בדרכי ה', שנאמר: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה). בכך הוא ממשיך ברכה לחבריו ואף הוא עצמו מתברך, שנאמר: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב, ט). לפיכך ראוי לאדם להתרגל להביט בעין טובה על חבריו, לדון אותם לכף זכות, לשמוח בשמחתם ולהשתדל להיטיב להם. אדם כזה אינו צריך לחשוש מעין הרע, מכיוון שהוא מתעלה מעל השפעת בני אדם, דבק בה' ועושה כל מעשיו לשם שמים. וכיוון שאינו חושש מעין הרע, היא פחות מזיקה לו. כמו כן, בארץ ישראל ההשגחה האלוהית גלויה יותר, ובני האדם פחות ניזוקים בה מעין הרע.
ד. אמרו חכמים שכאשר מעשיו של אדם נעשים בצנעה לשם שמיים, שורה עליהם ברכה, וכאשר נעשים בפרסום, יש חשש לעין רעה (ב"מ מב, א; זוהר ח"א סד, ב). ואפילו מעמד הר סיני, מפני שנעשה בקולות, גרם הדבר לעין רעה על ישראל, והתעורר קטרוג בכל העולמות שמא אינם ראויים לקבל את התורה. בעקבות זאת לא הצליחו לעמוד בניסיון, חטאו בעגל ונשתברו הלוחות. לפיכך את הלוחות השניים קיבלו בצנעה, והם נתקיימו בידינו (תנחומא כי תשא, לא).
ה. אף שראוי לאדם להצניע את מעשיו הטובים, כאשר הדבר יכול להועיל לציבור שילכו בדרכו, ראוי לו לתת להם רשות לפרסמו. ולעיתים בשעת הצורך ראוי לאדם לקיים את מצוותיו בפרהסיה כדי שילכו רבים בעקבותיו. ובכל מקרה לא יימנע מקיום מצווה מחשש לגאווה או לעין הרע, כי זכות המצווה חשובה יותר, ובנוסף לכך לטווח הארוך "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" (קהלת ח, ה).
ו. כיוון שהצלחה של אדם עלולה לגרום קנאה וצער לחבריו, ראוי לו להצניע את הצלחתו ולא להתפאר בה. וכן ראוי לחתן ולכלה ולהוריהם שלא להתפאר ולהתבלט יתר על המידה בחתונתם, ואם הם עשירים וחשים שמן הראוי למעמדם לערוך חתונה יקרה, יכוונו לשם שמים, וירבו כנגד זה בצדקה, או יממנו חתונה לזוג שצריך עזרה, שכן הנותן צדקה כפי הראוי לו בעין טובה, ניצול מעין רעה.
ז. אסור לאדם לעמוד ולהתבונן בשדה של חברו בעת שברכתה שופעת ושיבוליה עמוסים דגן, שמא יקנא ויטיל בו עין הרע (שו"ע חו"מ שעח, ה). כיוצא בזה לא יאריך אדם מבטו מעבר למקובל ברכושו של חברו, ביופיו או בהצלחתו, שמא יטיל בו עין הרע.
ח. נוהגים שלא להעלות לתורה שני אחים או אב ובנו ברצף, שלא יהיה נראה כאילו הם משתלטים על זכות העלייה לתורה, והדבר יביא עליהם קטרוג. בדיעבד, אם קראו להם ועלו, אין מורידים אותם.
ט. אם שואלים אדם שזכה למשפחה גדולה, כמה ילדים ונכדים יש לו, מן הנימוס להשיב בלא כוונה להתגאות. אך החושש שתשובתו תעורר צער או קנאה, ואינו יכול להסיט את הנושא, מותר לו לשנות מהאמת (כדין השואלים אדם על ידיעותיו בתורה או כמות נכסיו. סנהדרין כט, ב).
י. צוותה התורה שכאשר יצטרכו למנות את ישראל, לא ימנו אותם עצמם כדי שלא יהיה בהם נגף, אלא על ידי נתינת מחצית השקל תרומה למקדש (שמות ל, יא-יב). וכך עשה שאול כשמנה את חייליו בטלאים או בשברי חרסים (שמואל א' יא, ח; טו, ד). ואילו דוד המלך שהורה בטעות לספור את עם ישראל בלא אמצעי ובלא צורך חשוב, גרם למגפה שהרגה שבעים אלף איש (שמואל ב' כד). זאת משום ששורשם של ישראל מעל ומעבר למידה ולמניין, וכאשר מונים אותם כשאר דברים שבעולם, מתעלמים ומתרחקים משורש חיותם, והדבר גורם לקטרוג ועין הרע.
לכן כאשר היו עושים הגרלות בין הכהנים במקדש על הקרבת הקרבנות, היו מונים את אצבעותיהם ולא את ראשם. וכן כאשר סופרים אנשים כדי לראות האם יש עשרה למניין, או כאשר מורים צריכים לספור את תלמידיהם בטיול כדי לוודא שכולם נמצאים – יספרו את החולצות ולא את הראשים. וכן מותר לעשות מִפקד אוכלוסין לצורכי המדינה, מכיוון שלא סופרים את הראשים.
יא. הורו חכמים שיתפלל אדם על יבולו לפני שימדוד אותו, אבל אם יתפלל לאחר מכן "הרי זה תפילת שווא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין" (ב"מ מב, א). כלומר, שורש הברכה ממקור השפע העליון שאין לו גבול, וכאשר סופרים את היבול מקבעים את מצבו ושוב אינו יכול להוסיף ולהתברך.
אמנם כאשר אדם מונה את רווחיו לשם שמיים, כדי לתת מעשר באופן מדויק או כדי לייעל את העסק ולהוסיף ברכה בעולם, הרי שבכך הוא ממשיך את הברכה, ובזכות כך יתעשר, שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" – עשר בשביל שתתעשר (שבת קיט, א).