שלום הרב. הסתבכתי עם סוגיית לש בשבת ושמעתי שיש לרב סיכומים טובים על הרבה נושאים. אפשר אולי לקבל?
שלום הרב. הסתבכתי עם סוגיית לש בשבת ושמעתי שיש לרב סיכומים טובים על הרבה נושאים. אפשר אולי לקבל?
לש. סימן שכא,יד-טז. שכד,ג. (יסודי הלכה; פנה"ל יב,ג-ז; שוט')
הקדמה.
מהותה של מלאכת הלישה היא דיבוק של שני גופים או יותר (ההיפך מטחינה), והפיכתם לגוף אחד ע"י עירבובם (גיבול-לישה) במים או בשאר משקים. כגון לישה של מים וקמח כדי לעשות בצק, וכגון לישה של מים ועפר כדי לעשות טיט או לבנים. גם עשיית חלק מתהליך הלישה אסור. לפיכך, אסור לשפוך מים על קמח. אלא שנחלקו האם דבר זה אסור מהתורה או מדברי חכמים (סוגיות 1+2).
עוד יש לציין שמהתורה איסור הלישה הוא רק בעיסה עבה, וחכמים הוסיפו ואסרו לעשות גם עיסה רכה (סוגיא 3).
הערה– סוגיא זו קצת מורכבת מפני שהיא קשורה לשלוש סוגיות בו זמנית: 1. נתינת הנוזל דאו'-דרבנן. 2. דבר שאינו
בר גיבול. 3. עיסה עיבה – עיסה רכה. השו"ע לא מסדר את הסוגיא לפי נושאים, אלא לפי סוגי מאכלים, ולכן הלימוד דרכו עוד יותר מקשה על ההבנה. לכן נראה לי שבסוגיא זו עדיף ללמוד קודם את סוגיות 1,2,3 מהסיכום שלי, ורק אח"כ לראות בפנים בי"ו-שו"ע-מ"ב.
שבת קנה: משנה– מותר בשבת לתת מים לתוך מורסן לצורך האכלת בע"ח שברשותו, אבל אסור
לגבל (לערבב-ללוש) את העיסה שנוצרה (מדובר על עיסה עבה).
גמ'– המשנה כדעת ר' יוסי בר יהודה, דתניא: רבי אומר- אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים, האחרון חייב.
ר' יוסי בר יהודה אומר- אינו חייב עד שיגבל (ואף שגם לדעתו נתינת המים לקמח אסורה עכ"פ מדרבנן וכדלקמן, מ"מ לגבי מורסן סובר
שהדבר מותר כמובא במשנה, או משום שאינו בר גיבול, או משום שהקלו חכמים לצורך האכלת בע"ח שברשותו. בה"ל שכד,ג לקמן סוף דין 2).
שבת יז: משנה– ב"ש– אין שורין בערב שבת סממנים במים כדי לעשות מהם דיו לכתיבה, ולא סממנים לעשות מהם
צבע, ולא כרשינין למאכל בהמה, אא"כ עושה זאת מספיק זמן כדי שתגמר שרייתם קודם כניסת השבת (שאדם מצווה
על שביתת כליו במלאכות דאו'). וב"ה מתירים (שאין אדם מצווה על שביתת כליו. ומ"מ יוצא שלכו"ע אסור מהתורה לעשות כן בשבת).
גמ' יח. המשנה כדעת רבי שאוסר מדאו' אפילו נתינת מים, דתניא- אחד נותן את הקמח…
=> לכו"ע הלישה עצמה אסורה מהתורה. ונחלקו לגבי נתינת המים לקמח וכד': לרבי, כיון שזהו תחילת תהליך
הלישה, וחלק בלתי נפרד ממנה, איסורו מהתורה. ולר' יוסי בר יהודה (ריב"י) כיון שלא נוצרת ע"י נתינת המים
עיסה, אין הדבר אסור מהתורה, אמנם חכמים אסרו זאת שמא יבוא ללוש ממש.
רי"ף,רמב"ם,רא"ש ורה"פ- הלכה כר' יוסי בר יהודה, שדוקא הגיבול אסור מדאו'.
ואף דקי"ל הלכה כרבי מחבירו, כאן כיון שיש שתי משניות הסותמות כל אחת כאחד, משנה בתרא עדיפא (בה"ל שכד,ג).
וכ"פ ר"ח,רמב"ן,רז"ה,או"ז,רוקח,ר' ירוחם,ר"ן,המאירי.
התרומה,יראים,סמ"ג,סמ"ק– הלכה כרבי, שאפילו נתינת המשקה אסורה מדאו'.
שכיון שחולקים הסתם משניות אהדדי, חוזרים לכלל שהלכה כרבי מחבירו (בה"ל שם).
שו"ע שכא,טז ושכד,ג- סתם כר' יוסי בר יהודה, וי"א כרבי.
=> דוקא הגיבול אסור מדאו'. ומ"מ גם לדעת ריב"י יש איסור דרבנן בנתינת המים לתוך קמח, עפר
וטיט (ושאר דברים שהם ברי גיבול, היינו שמתגבלים יפה לעיסה אחת), שמא יבוא לגבל (בי"ו,בה"ל).
וכ"פ מאמ"ר, לוית חן סז, איש מצליח ומנוח"א ח"ב,ט,9.
רמ"א– בד"מ שכד,א החמיר כדעת רבי שגם נתינת המים אסורה מדאו'. וכ"מ מדבריו בסימן שכא,טז.
וכן ביארו המ"ב שכד,יא. וכ"מ דעת המ"ב, שכן מדובר על מח' בדאו'.
וכ"פ הב"ח,שועה"ר,ח"א,אגל"ט,בא"ח,כה"ח. וכ"פ אול"צ ח"ב,לג,ג ושש"כ,ה.
(הנפק"מ בין הדעות היא כמובן במקרים שהתירו דוקא איסורי דרבנן ולא דאו', וכדלקמן).
הערות:
– דעת רבי. (פנה"ל הרחבות ג,ג)
בה"ל שכא,יד 'אין מגבלין'- לדעת רבי גם הגיבול אח"כ אסור מהתורה. ואע"פ שאין לישה אחר לישה (וכדלקמן),
מ"מ כיון שהעיסה עוברת תיקון משמעותי ע"י הגיבול, גם הוא אסור מהתורה (פנה"ל. ואפשר לומר פשוט שמלאכת
הלישה בנויה משני שלבים שא"א בלעדיהם, ולכן שניהם אסורים מהתורה). ולכן גם אם נתן את המים בקמח בע"ש, אסור
מהתורה לגבלם בשבת.
– דעת ריב"י. (פנה"ל הרחבות ג,ה)
זבחים צד: אמר רבא: זרק פשתן למים חייב. מ"ט? וכי תימא משום דמקדח (צומח והוא זורע), אי הכי חיטי ושערי נמי?
ת. הנך אית להו רירי (כשזרעי הפשתן במים יוצא מהם ריר שמדביק הזרעים זה לזה), ואסור משום לישה.
וכ"כ הרמב"ם ח,טז: "הנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכד' במים, חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה".
וכ"כ השו"ע שמ,יב, והמ"ב שלו,נא.
=> גם לדעת ריב"י (שהרמב"ם והשו"ע פוסקים כמותו), יש מצבים שעצם הנתינה אסורה מהתורה. והטעם לכך הוא,
שמלאכת הלישה מטרתה דיבוק גופים יחד, ולכן כאשר עצם נתינת המים גומרת את התהליך כבנד"ד,
הדבר אסור מהתורה לכו"ע (הרב רבינוביץ ביד פשוטה, טל אורות).
הדיון לעיל נוגע דוקא לדברים שהם ברי גיבול, היינו שע"י הנוזל מתדבקים יפה לעיסה עבה, כגון קמח, טיט ועפר דק.
שבהם לכו"ע גם הלישה אסורה (מדאו') וגם נתינת המים אסורה (לרה"פ אליבא דריב"י מדרבנן, ולתרומה ודעמיה אליבא דרבי מדאו').
אבל לגבי דברים שאינם ברי גיבול, היינו שאינם מתדבקים יפה לעיסה (שנוצרת עיסה שאינה עמידה, ואחר שמתייבשת נוטה להתפורר), ולכן אין דרך העולם לגבלם, כגון אפר וחול גס, נחלקו:
שבת יז: משנה– ב"ש- אין שורין בע"ש סממנים במים כדי לעשות מהם דיו לכתיבה… וב"ה מתירים (וכדלעיל).
גמ' יח. – אמר רב יוסף– המשנה כדעת רבי שסובר שאחד נותן את הקמח ואחד את המים, האחרון חייב.
ואילו לדעת ריב"י, אינו חייב עד שיגבל.
אמר ליה אביי, ודילמא עד כאן לא קאמר ריב"י שאינו חייב עד שיגבל, אלא בקמח דבר גיבול הוא,
אבל דיו דלאו בר גיבול הוא, אימא ליחייב (כרבי. וא"כ משנתנו היא לכו"ע. סברתו של אביי תבואר לקמן)?
ת. אין לומר כן, שהרי יש ברייתא מפורשת לגבי אפר שגם הוא אינו בר גיבול כדיו, ומבואר בה שנחלקו
רבי וריב"י כמחלוקתם לגבי קמח. ומסיימת הגמ' ואומרת שאולי אין כוונת הברייתא לאפר, אלא לעפר שהוא
בר גיבול (ומילים אלו מתחלפות. וא"כ ניתן לומר כאביי, שריב"י מודה לרבי בדברים שאינם ברי גיבול, שגם הנתינה אסורה מדאו').
דיון דומה מובא גם על המשנה לעיל בקנה: לגבי מורסן, אלא ששם יש מסקנה ברורה, שלדעת ריב"י מותר
ליתן מים למורסן בשבת לצורך האכלת בע"ח שברשותו. ולכאורה לפי"ז מוכח שאין ריב"י מסכים להחמיר
כרבי בדבר שאינו בר גיבול, ואולי אף סובר להקל בו יותר ולהתיר לגמרי את נתינת המים בו.
רמב"ם– כיון שדבר שאינו בר גיבול אינו מתגבל יפה, דינו קל יותר, שרק הגיבול עצמו אסור, ומדרבנן,
אבל נתינת המים מותרת (וכדהתיר ריב"י ליתן מים למורסן. => הלכה כרב יוסף וכריב"י. וסובר הרמב"ם על פיהם שבדבר
שאינו בר גיבול כל שלב יורד מדרגת חומרתו). וכ"מ דעת רש"י ורי"ף (הובא גם בבי"ו וגם בבה"ל שכד,ג 'אין').
תס',רא"ש– דוקא מפני שממילא אינו מתגבל יפה, נמצא שאין הגיבול משמעותי, וא"כ אין לחלק בין נתינת
המים לגיבול עצמו. ולכן דינו חמור יותר, שכבר משנתן את המים חייב מדאו' גם לדעת ריב"י, וכאביי (ומה
שהתיר ריב"י ליתן מים למורסן, הוא מפני שסובר שמורסן הוא בר גיבול (אף שאינו בר גיבול כקמח), שנתינת המים אסורה מדרבנן בלבד, והקלו
חכמים לצורך בע"ח שברשותו). וכ"ד ראב"ד,רשב"א,ר"ן (בה"ל שכד,ג 'אין').[1]
למעשה– בפשטות השו"ע יפסוק כדעת הרי"ף והרמב"ם, וככלליו (וזהו שפסק בסימן שכד,ג- 'אין גובלין מורסן לבהמה או
לתרנגולים, אבל נותנים בו מים, ומערבבו בשינוי'). והרמ"א יפסוק כדעת התס' והרא"ש (ורה"פ בנד"ד), דהוי ספיקא דאו',
וכדלעיל (וזהו שכתב על השו"ע הנ"ל 'ועיין לעיל סימן שכא,טז'. מ"ב,יא).
הערה– בפועל לגבי המאכלים שרגילים לעשות כיום, אין בסוגיה זו נפק"מ ישירה,
אמנם אפשר ללמוד ממנה יותר טוב את דעת רבי וריב"י, וכדלקמן.
הקדמה.
איסור לישה מהתורה הוא רק בעיסה עבה, שעל ידה החלקיקים מתקבצים לגוש אחד מלוכד, ואם יניחוה בצלחת לא תיזל ותתפשט לצדדים (ובזה דברנו עד עכשיו). וחכמים הוסיפו ואסרו לעשות גם עיסה רכה, היינו שניתן לשופכה מכלי לכלי ואם יניחוה בצלחת תתפשט לצדדים, אבל עדיין היא קצת סמיכה ולא נוזלית לגמרי (חזו"א,שש"כ,הלש"ב ועוד). ואינה אסורה מהתורה משום שאין בעשייתה פעולה של לישה אלא רק בחישה, אלא שהואיל ויש חשש שמא יטעה ויעשה עיסה עבה ויעבור על איסור תורה, עשו חכמים סייג לתורה ואסרו לעשות עיסה רכה.
אבל אם כמות החומר מועטה כל כך עד שתתמוסס בנוזלים בלא שתיווצר שם עיסה אלא הנוזלים ישארו כצורתם
ואפשר לשתותם כמים, אין בזה איסור לש (כדוגמת קפה ומטרנה).
ונחלקו הפוסקים באלו מקרים מותר ללוש עיסה עבה ורכה בשינוי. לרה"פ בלישה דאו' מועיל שינוי גמור,
ובלישה דרבנן מועיל שינוי קל. ולדעת הרמב"ם והשו"ע אין שינוי מועיל בלישה דאו'.
וא"כ הדבר תלוי מתי האיסור מדאו' ומתי מדרבנן, ונחזור על הדברים:
עיסה עבה + בר גיבול: לריב"י נתינת המים אסורה מדרבנן, והלישה אסורה מדאו'. וכ"ד רוב הראשונים (רי"ף,רמב"ם,
רא"ש ועוד), וכ"פ השו"ע. ולרבי גם נתינת המים אסורה מדאו'. וכ"ד התרומה ודעמיה, וכ"ד הרמ"א ועוד רבים.
עיסה עבה + אינו בר גיבול: לרמב"ם ודעמיה אליבא דריב"י נתינת המים מותרת, והלישה אסורה מדרבנן (ולרבי
נתינת המים אסורה מדרבנן, והלישה מדאו'. אני). וכ"ד השו"ע. ולתס',רא"ש ודעמיה, ריב"י מסכים בזה לרבי שגם
נתינת המים אסורה מהתורה. וכ"ד הרמ"א.
עיקר הדין. שכא,יד.
שבת קנו. ר' יוסי בר יהודה (שסובר שנתינת המים לקמח אסורה מדרבנן בלבד) מתיר לגבל קלי (קמח תבואה שנתייבש בתנור- קליות)
ע"י שינוי (גמור. ואף שהגיבול אסור מדאו', ע"י שינוי גמור לא הוי דרך לישה כלל). ואיך ישנה? אמר רב חסדא- על יד
על יד (מעט מעט, היינו כל פעם קצת. ר"ח,רי"ף,רמב"ם,רמב"ן). אמנם לדעת רבי (שגם הנתינה אסורה מהתורה) הדבר אסור.
ולכו"ע מותר לבחוש את השתית (מאכל העשוי מקמח קלי המעורב עם מים ושמן) בשבת.
ש. והרי לדעת רבי אסור לגבל את הקלי? ת. מה שאמר רבי שאסור לגבל קלי, דיבר בעיסה עבה (ובזה חולק על
ריב"י שמתיר ע"י שינוי), ומה שהתיר בשתית, דיבר בעיסה רכה (שאסורה מדרבנן מלבד), ובלבד שישנה בסדר נתינת
המאכלים: ביום חול רגילים לתת קודם את הנוזל ואח"כ את הקמח, לכן בשבת יש לתת תחילה את הקמח ואח"כ
את הנוזל (מדברי הראשונים לקמן מבואר שלדעת ריב"י שינוי זה מתיר גם את ערבוב העיסה הרכה, אפילו הרבה יחד. ולדעת רבי שינוי זה מתיר
רק את נתינת הנוזל למאכל, אבל לגבי הערבוב מצריך שינוי נוסף. שינוי זה של סדר הנתינה אינו שינוי גמור, ולכן מועיל לריב"י רק בבלילה רכה).
רש"י,רמב"ן,רשב"א,ר"ן,טור– קלי ושתית זה אותו דבר, בשניהם מדובר על תבשיל שעושים ע"י ערבוב של
נוזל בקמח של תבואה שנתייבש בתנור (קליות). ע"י מים זהו קלי, וזוהי עיסה עבה. וכשמוסיפים גם שמן ודבש
זהו שתית, וזוהי עיסה רכה.
=> לריב"י– מותר ללוש כל בלילה עבה בשינוי של מעט מעט (קלי. וא"כ השינוי מועיל אף באיסור דאו').[2]
ובלילה רכה מותר לבחוש אפילו הרבה ע"י שינוי הסדר (שתית).
לרבי– בלילה עבה– אסור אפילו לתת מים (קלי). בלילה רכה– מותר לתת את הנוזל בשבת לתוך המאכל, אפילו
הרבה, ע"י שינוי הסדר. ומותר לבחוש בשינוי (לקמן נראה שהכוונה שבמקום לבחוש בסיבוב, יעביר את המקל שתי וערב).
רמב"ם– יש חילוק בין קלי לשתית. קמח קלי הוא קמח רגיל שנתייבש בתנור וכעת נעשה דבר שאינו בר גיבול שאין
איסורו מדאו' (לרבי דוקא עיסה רכה, ולריב"י אף עיסה עבה. רמב"ם לעיל). אלא שכיון שמדובר על קמח רגיל, חששו חכמים
שמא יבואו לגבל קמח רגיל שלא עבר קלייה באש, שהוא בר גיבול, ויעברו על איסור תורה.
לדעת ריב"י התירו חכמים ללוש אותו, בין עיסה עבה בין רכה, ע"י שיעשה שינוי גמור, היינו שיכין כל פעם
קצת (אבל בבלילה עבה של קמח רגיל דהוי דאו', אין שינוי זה מועיל).
ואילו לדעת רבי, לעולם אסור ללוש קמח קלי אפילו בלילה רכה. והלכה כריב"י (וכפי שפסק לעיל).
ואילו שתית זוהי עיסה שנעשית מתבואה שלא הביאה שליש, שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה, וגם היא
כעת אינה ברת גיבול, אלא שבגלל שאינה דומה לקמח רגיל כלל, לא חששו חכמים בזה והתירו בלילה רכה אפילו
הרבה ע"י שינוי סדר הנתינה בלבד.
לדעת ריב"י (שהנתינה בדבר שאינו בר גיבול מותרת לדעת הרמב"ם) שינוי זה מתיר גם את בחישתה. ולדעת רבי שינוי זה
מתיר רק את הנתינה. ואם עשאה בלילה עבה, אזי לדעת ריב"י מותר ללוש אותה רק ע"י שינוי גמור של מעט מעט,
שבלא זה נראה כלש (מ"ב,נו. פשוט, שק"ו הוא מקלי). ולדעת רבי אסור אפילו לתת בה מים. והלכה כריב"י.
שו"ע שכא,יד- כרמב"ם וכריב"י. שקמח קלי (אינו בר גיבול) מותר ללוש ע"י שינוי של מעט מעט.
ולגבי מאכלים אחרים שאינם ברי גיבול, תלוי: אם עושה עיסה רכה, מותר ללוש רגיל ע"י החלפת סדר
הנתינה בלבד. ואם עושה עיסה עבה מותר ע"י שינוי מעט מעט.
ולגבי דברים שהם ברי גיבול, בפשטות לדעת הרמב"ם אין היתר ללושם עיסה עבה בשינוי גם לדעת ריב"י (וכ"כ
המ"ב שכד,ז בשם הט"ז). וכ"מ דעת השו"ע שכתב ההיתר דוקא לגבי דברים שאינם ברי גיבול (וכ"כ הרב שמשמע שסובר
כרמב"ם לעומת רוב הראשונים הנ"ל שהתירו אליבא דריב"י גיבול עיסה עבה דאו' בשינוי). אמנם עיסה רכה נראה שיהיה מותר ע"י
שינוי גמור של מעט מעט (שאל"כ נמצא שהרמ"א שפסק כרבי מקל יותר מהשו"ע שפסק כריב"י).
רמ"א שכא,טז מ"ב,נב- חשש לדעת הפוסקים כרבי. ולכן בבלילה עבה בכ"מ (היינו אף בדבר שאינו בר גיבול) אסור אפילו
לתת את המים למאכל בשבת (כ"כ תה"ד, שלדעת רבי אין היתר שינוי הסדר מועיל בעיסה עבה. וכ"כ ב"ח,מ"א,א"ר,ח"א,גר"ז,מ"ב סו,כה"ח),
ורק אם נתנם מבעו"י, מותר לגבלם בשבת בשינוי גמור של בחישה מעט מעט (אבל לא מועיל ליתן מים בשבת מעט מעט,
שנתינה בלבד מעט מעט אינה שינוי גמור ולכן לא מתירה דאו'). ובלילה רכה מותר לבחוש (אפילו הרבה), ובתנאי שישנה גם
בסדר הנתינה וגם באופן הבחישה.
=> בדבר שהוא בר גיבול (זה מה שחשוב לנו בשביל מאכלי השבת):
(לרה"פ (דלא כרמב"ם) שינוי גמור מתיר דאו', ושינוי קל מתיר דרבנן. וא"כ השאלה היא רק האם נתינת המים למאכל אסורה מדאו' או מדרבנן).
דעת רה"פ הפוסקים אליבא דריב"י (שנתינת המשקה למאכל אסורה מדרבנן, והגיבול מדאו'):
בלילה עבה– מותר לעשותה בשבת מעט מעט (שזהו שינוי גמור שמתיר גם את גיבול המאכל. ואילו לרמב"ם ושו"ע אין שינוי זה
מועיל אלא בדבר שאינו בר גיבול שאסור מדרבנן בלבד). כמו כן מותר לעשותה ע"י שינוי בסדר נתינת החומרים (שינוי
קל שמועיל לדרבנן) + ערבוב העיסה שתי וערב (ויחד הוי שינוי גמור שמועיל לדאו', וכדלקמן).
בלילה רכה– שינוי בסדר נתינת החומרים מועיל הן לנתינה והן לבחישה (שבכה"ג גם הבחישה אסורה מדרבנן, ושינוי קל
מתירו. רמב"ן ושו"ע שכא,יד).[3]
דעת הפוסקים כרבי (רמ"א ע"פ התרומה ודעמיה שגם נתינת המשקה למאכל אסורה מהתורה):
בלילה עבה– כיון שגם נתינת המשקה למאכל הוי דאו', רק שינוי גמור יכול להתירם. ולכן אין דרך לתת בה מים
בשבת, שהחלפת הסדר לא נחשבת שינוי גמור. ולכן רק כאשר נתנם מבעו"י על המאכל, ניתן להתיר את לישתו
בשבת ע"י שינוי גמור.
בלילה רכה– נתינת המשקה וערבובו אסורים מדרבנן, ולכן מותר לעשותם בשבת בשינוי של סדר הנתינה ושל
הערבוב (אפשר לעשותו שתי וערב + עירוי העיסה מכלי לכלי. ואפשר ע"י ערבוב באצבעו, או ע"י נענוע הכלי, וכדלקמן).
סוגי השינויים:
* שינוי בסדר הנתינה.
תה"ד– במאכל שאין בו מנהג קבוע ביום חול, יעשה כשינוי המוזכר בגמ', היינו יתן את המאכל ואח"כ את המשקה.
וכ"פ הא"ר.
ט"ז– כשאין מנהג ברור בחול, לא נחשב שינוי בשבת.
מ"ב,נז- בכה"ג שאין שינוי מובהק בסדר הנתינה, יתן קודם המאכל, וטוב להחמיר שלא לערבב בכף בנחת (שינוי קל
מאוד), רק ינענע הכלי עד שיתערבב המאכל.
וכ"פ בפנה"ל,ד שכיוון שהתרנו לישה רק בעיסה רכה שאסורה מדרבנן בלבד, אפשר לסמוך על המקילים.
* שינוי מעט מעט. (פנה"ל,ה. הרחבות)
הריטב"א באר שההיתר הוא מפני שהוא מגבל לשעתו ואוכל. וכעי"ז כתב בבה"ל שכא,יד 'שמא' בפירוש השני- "דוקא
בעת האכילה, משום דדרך אכילה בכך". ובפירוש הראשון כתב ששינוי זה מועיל בדבר שכבר ראוי לאכילה כקלי.
ולשני הפירושים השינוי נועד לבטא שמדובר בדרך אכילה ולא מלאכה.
וכתב הפמ"ג שכא א"א יז שמפני שזהו שינוי גמור, התירו אותו בשעת הצורך אף בדברים שאיסור לישתם מהתורה.
וביאר החזו"א שמדובר במאכלים שרגילים לעשותם בכמויות, וכאשר עושה אותם מעט, הרי שזה שינוי. וכ"כ תו"ש,
וכך מפורש בחידושי הרמב"ן (פנה"ל הרחבות,ה). וזה מסביר למה הרב לא כתב שינוי זה כאופציה.
* ערבוב שתי וערב ושפיכת העיסה מכלי לכלי.
שבת קנו. רב התיר לגבל מורסן לבהמות בשבת ע"י שינוי של הולכת המקל שמגבל בו שתי וערב (וכדעת ריב"י שמתיר
לגבל עיסה עבה בשינוי (לרמב"ם מדובר על דבר שאינו בר גיבול והוי דרבנן, ולרוב הראשונים בדבר בר גיבול דאו', וכדלעיל). ומה שלא התיר
לגבל בשינוי מעט מעט לצורך הבהמה, זהו משום שמספיק לה ערבוב שתי וערב, ולכן מעבר לכך הוי טירחא יתרה שאסרוה עבור בהמתו).
ש. והא בדרך זו אין המורסן מתערבב יפה במים? ת. אמר רב יהודה- לאחר שגיבל שתי וערב, יכול לשפוך את
תכולת הסיר לכלי אחר, ועי"כ יתערבב יותר טוב.
=> בלילה עבה של מורסן: לריב"י מותר לגבל שתי וערב ולשפוך התכולה לכלי אחר. ולרבי אסור אפילו לתת בה מים.
בלילה רכה: נראה שלכו"ע מותר לערבב שתי וערב ולשפוך התכולה לכלי אחר. אלא שלרבי אין זה מתיר את נתינת
המים לעיסה בשבת, אלא יש לשנות את סדר הנתינה.
שו"ע שכד,ג- סתם כריב"י (אליבא דהרמב"ם, היינו דוקא מפני שאינה בר גיבול. מ"ב שכד,ה), וי"א כרבי.[4]
רמ"א– "עיין לעיל שכא,טז כיצד נוהגים". ושם כתב כדעת רבי שההיתר ליתן המים בשבת בסדר אחר
הוא רק בבלילה רכה, וכדי שגם הבחישה תהיה מותרת צריך לעשותה בשינוי.
הערה: בה"ל שכד,ג 'ומעביר'- הבי"ו והב"ח מצדדין שאפילו מעביר כמה פעמים שתי וערב מותר.
וכ"פ האג"מ ושש"כ, וכמשמעות הרמב"ם, דלא כרש"י. וא"צ להוציא את המקל בין השתי לערב (פנה"ל,אג"מ).
* ערבוב העיסה בידו ונענוע הקערה.
הרמ"א שכא,טז הביא שינוי נוסף, והוא ערבוב העיסה בידו.
שינוי נוסף מובא במ"ב,סג ו- סח – לערבב ע"י נענוע הקערה.
* לישה בנחת. (פנה"ל הרחבות ה,ה)
שינוי נוסף מובא בשו"ע שכא,יד-טו ע"פ הגמ' בשבת קמ. לקמן, והוא לישה בנחת ולא בכח.
הא"ר והפמ"ג הבינו שמדובר על שינוי שמתיר דאו' (הביא פירושם במ"ב,נח). ובארח"ש ו,הערה מה כתב שכך משמע בבי"ו
שכא,טו שהביא מתה"ד הסובר שלישת חרדל ושום אסורה מהתורה, ואע"פ כן כתב שמותר לערבם בנחת (פנה"ל).
אלא שהבה"ל שם 'יכול' מפקפק על שינוי זה, שאיך אפשר להתיר שינוי כזה בדאו'. ומנסה לתרץ את השו"ע- "ולולי דמסתפינא הו"א כפשוטו, דמיירי שהחרדל נילוש מבעו"י (היינו שכבר מע"ש גמר את הלישה ועתה רק מוסיף עוד נוזלים ועושה את העיסה
רכה, וזו פעולה הפוכה מלישה. פנה"ל הרחבות ה,ה) ואין דבר זה מקרי לישה, אלא כשהוא טורף יפה בכף יש בזה איסורא דדמי ללישה". ומבואר ששינוי זה שייך דוקא במקום שאין בעיה של לישה, אלא שיש לעשות כן כדי שלא יהיה הדבר דומה ללישה (וממילא יוצאת חומרא חדשה- שגם כשמותר ללוש, מותר רק בלישה בנחת. זו המציאות בטחינה. ולמעשה נראה שאין צורך לחשוש לזה, אך כן
לחשוש שאין לישה בנחת נחשבת שינוי, אא"כ עושה כן מחומרא בעלמא, היינו במקום שמעיקר הדין היה צריך להקל ללוש רגיל, כבעשיית טחינה).
הלכה למעשה:
עיסה עבה. (פנה"ל,ה)
הדין למעשה תלוי בשתי סוגיות:
א) כמי פוסקים במחלוקת רבי וריב"י. אם הלכה כרבי (התרומה ודעמיה. והרמ"א חשש לדעתם), הרי שעצם חיבור שני המרכיבים אסור מהתורה, ושינוי בסדר נתינת החומרים אינו שינוי שמתיר את איסור התורה (תה"ד). ואם הלכה כריב"י (רי"ף,רמב"ם, רא"ש ורה"פ. וכ"פ השו"ע), הרי שחיבור החומרים אסור מדברי חכמים, ושינוי בסדר נתינת החומרים מועיל.
ב) האם לדעת ריב"י התירו חכמים איסור תורה של לישה עבה בשינוי. לרמב"ם כל ההיתר של ריב"י ללוש עיסה עבה בשינוי, הוא דוקא בדבר שאינו בר גיבול שאיסורו מדברי חכמים (וה"ה לעיסה רכה). ואילו לדעת רוב הראשונים, ריב"י מתיר שינוי גם בדבר שהוא בר גיבול ואסור מהתורה (רש"י,רמב"ן,רשב"א,ר"ן,טור).
בשעה"ד אפשר להקל ולהתיר ללוש עיסה עבה בשינוי, שכן לעניין נתינת המים לרה"פ הלכה כריב"י שהאיסור מדרבנן בלבד, וא"כ שינוי סדר נתינת החומרים מועיל.[5] ולגבי הערבוב, הואיל וגם למחמירים העירוב בשינוי אסור מדרבנן בלבד, הלכה כמקילים שהשינוי מועיל להתירו.[6]
בעבר, שהיה קשה להכין מאכל לתינוק זולת דייסה עבה, התירו לעשותה בשינוי. וכן כאשר לא היה אוכל לבהמות
זולת אם יגבלו עבורם סובין בעיסה עבה, התירו לעשותה בשינוי. אמנם למעשה כיום, נדיר מאוד שיצטרכו להקל בזה,
כי בד"כ אין צורך דחוף להכין בשבת עיסה עבה. ואעפ"כ יש חשיבות מרובה לדעת המקילים, מפני שיש מקרים שבהם
יש לנו ספק לגבי עיסות עבות אם יש בהן איסור לישה, ואזי נוכל לצרף את דעת המקילים וללוש אותן בשינוי. וטוב לעשות זאת סמוך לאכילה (שבזה הרשב"א מיקל, וכדלקמן).
עיסה רכה. (פנה"ל,ד)
למדנו שהאיסור לעשות בשבת עיסה רכה הינו מדברי חכמים, שחששו שמא יטעה ויעשה עיסה עבה ויעבור על
איסור תורה. אבל בשינוי התירו לעשותה, שעל ידי השינוי יזכרו את האיסור ויזהרו שלא לעשותה עבה. ולכן:
נתינת הנוזל למאכל– תחילה יש לעשות שינוי בסדר נתינת החומרים. אם רגילים להניח תחילה את החומר היבש ולערות
עליו את הנוזל, יניח תחילה את הנוזלים ויערה עליהם את החומר היבש. ואם רגילים להניח תחילה את הנוזלים
ולערות עליהם את החומר היבש, יניח תחילה את החומר היבש ויערה עליו את הנוזלים. ובאופן זה, יערה את כל
הנוזלים בבת אחת, כדי שלא תיווצר בתחילה עיסה עבה (כה"ח שכא,קיג וחזו"א נח,ח אליבא דרבי. אמנם לריב"י א"צ להקפיד בזה).
הבחישה– י"א שאין צורך לשנות, רק שלא יערבב בחוזקה כדרך חול (אליבא דשו"ע שכא,יד).
וי"א שצריך לעשות שינוי גם בצורת הבחישה (רמ"א), כגון שבמקום לערבב את העיסה על ידי סיבוב הכף, יוליך
את הכף בקווים ישרים מצד לצד או שתי וערב. או שיערבב באצבעו, או שיערבב את העיסה על ידי נענוע הכלי,
או שיערה את העיסה מכלי לכלי וכך תתערבב.
ולמעשה, לכתחילה נכון לצאת ידי כל הפוסקים ולשנות גם בסדר נתינת החומרים וגם בצורת הבחישה (וכאשר
אין סדר קבוע לנתינת החומרים, יניח תחילה את החומר היבש ויערה עליו את הנוזלים (תה"ד), ובנוסף לכך יקפיד לעשות שינוי בבחישה).
– הוספת נוזלים
שו"ע (ע"פ שבת קמ.)- חרדל שנילוש מתמצית לחותו מבעו"י, למחר (בשבת) יכול להוסיף לו מים (וכדעת ריב"י שנתינת מים
אסורה מדרבנן, ובכה"ג לא גזרו) ולערבבו ביד או בכלי, בנחת ולא בכח (דהוי שינוי, כיון שהדרך לערבבו בכח. ובכה"ג מתיר ריב"י
אף בעיסה עבה). וה"ה בשחליים ושום שדכו אותם במימיהם (וה"ה שאר מיני טיבול כשעושים אותו דק דק ומערבבין אותו יחד. מ"ב,סז).
(וביאר באגל"ט, שלריב"י מלאכת לש היא עשיית גוש, וכיוון שכבר נעשה הגוש מע"ש, זה שמוסיפים ללוש אותו אינה מלאכה).
וי"א דהא דשרי לערב משקה בחרדל, זהו דוקא כשנתן בו המים מבעו"י, אבל בשבת אסור לתת המשקה בחרדל או
בשום או בשחליים משום לש (וכדעת רבי. התרומה ודעמיה, והרמ"א. אמנם להוסיף ללוש אותם בתמצית לחותם שנילושו בה מע"ש, מותר. פנה"ל).
מ"ב,סד-סח- ואם נתן המשקה מבעו"י, מותר להוסיף משקה בשבת ולערבב בשינוי (היינו בנחת, משום מחזי כלש. בה"ל 'יכול').
וגם אם נתן מעט משקים מבעו"י, מותר להוסיף בשבת הרבה משקים (ס"ק,סה ובה"ל 'דוקא' ע"פ הט"ז וא"ר. פנה"ל).[7]
וכל זה בבלילה עבה, אבל בבלילה רכה לא שייך לישה דאו', ולכן מותר גם לתת המשקה בשבת ע"י שינוי
בסדר נתינת החומרים ואח"כ שינוי בלישה, וכדכתב הרמ"א, שגם לדעת רבי, שנוהגים כמותו, מותר בכה"ג.
ועל כן אם שכח לשפוך משקה על החזרת מבעו"י, צריך לעשות בשבת בלילה רכה, ונותן המשקה ואח"כ
האוכל שלא כדרך שעושים בחול, ויאחוז בכלי עצמו וינענע אותו.
וכשחל פסח בשבת ושכח מבעו"י ליתן המשקה לתוך החרוסת, לדעה הראשונה מותר ליתן המשקה בשבת
אף שהיא עיסה עבה, ולא יערבב בכף אלא באצבע. ולדעת הי"א הדבר אסור אם לא שיעשה אותה עיסה רכה.
– הוספת מאכלים יבשים
שו"ע שכא,טז- "וכן שום שדכו מע"ש, למחר נותן פול וגריסין, ולא יטרוף אלא יערב".
=> לא רק להוסיף מים מותר, אלא גם להוסיף מאכלים לעיסה שנילושה מבעו"י ולערבם בשינוי או בנחת.
פנה"ל– עיסה שנילושה מערב שבת, מותר להוסיף בה חומרים ולערב אותם בשינוי. למשל, מי שיש לו סלט חומוס
ורצה לערב בו חריף, רשאי לעשות זאת ע"י שיבחש בשינוי. אבל נראה שאסור להוסיף עוד קמח, משום שאיסור
לישה הוא דיבוק חלקיקים יבשים זה בזה, וכאשר הוא מוסיף קמח וכיוצא בו הרי שהוא מדביק את החלקיקים זה בזה
בעזרת הנוזלים שבעיסה, אבל כשהוא מוסיף פול וגריסים, הוא אינו מדביק אותם זה בזה אלא רק מערב אותם
בעיסה להוסיף בה טעם.
פנה"ל– מותר לערב פירורי מאפה, כגון עוגה ובסקויט, בגבינה או חלב, שהואיל וכבר לשו את הבצק בעת הכנת העוגה,
שוב אין על הפירורים איסור לישה.
ולגבי קמח מצה נחלקו (פנה"ל הרחבות ו,ה):
ט"ז,ח"א– אסור ללוש קמח מצה, שלישתו נתבטלה. וכ"כ המ"ב,נז.
ערוה"ש שכא,כ- אפשר שכיון שנילושו כבר פעם אחת, אין בהם יותר איסור לישה. ולכך נטה המהרש"ם.
פנה"ל- כיוון שהוא ספק, מותר ללוש קמח מצה בשינוי.
– תבשיל שנתמעך. שכא,יט. (פנה"ל,ו)
שו"ע ע"פ הרמב"ם– "שום ובוסר ומלילות שריסקן מערב שבת (כדי להוציא מהם שמנן ולגבלם בו): אם מחוסרים דיכה-
אסור לגמור דיכתן בשבת. ואם אין מחוסרים אלא שחיקה- מותר לגמור שחיקתן בשבת (מ"ב- דאם נידוכו היטב מבעו"י
ואינם מחוסרים אלא שחיקה, כנגמר מלאכתו מבעו"י דמי, ומותר לשחקו בשבת). לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות (דייסת גריסים)
בעץ הפרור (מ"ב- כיון שכבר דכו אותם במדוכה ונתבשלו כל צרכן, ואין מחוסרים אלא שחיקה מעט. בי"ו בשם הרמב"ם)".
מ"ב שכא,עז- אך אסור לערבב בכוח. שהרמב"ם בהלכותיו חזר בו, וכתב לגבי חרדל שאסור ללושו בכח. וגם השו"ע
לא הזכיר היתר זה (ב"ח,מ"א,א"ר ודלא כט"ז שהתיר אף בכח כדרך לישה, וכדברי הרמב"ם בתשובה).
=> אין איסור לישה בתבשיל שנתמעך, שהואיל ונתמעך ונתרכך, פעולת הלישה אינה עושה בו שינוי מהותי (שאין
המשקה מדבק הפזור, אלא מרכך את העב. חזו"א). לפיכך מותר ליתן רוטב לפירה ולערבבו בנחת (מותר לרסק את התפו"א בשבת
לאלתר, כמובא בסוגיית 'טוחן'), שהואיל וכבר נתמעך, אין בו איסור לישה (פנה"ל ע"פ השו"ע הנ"ל).[8]
* חתיכות דקות שאינן מתגבלות לעיסה. (פנה"ל,ז)
לכל הדעות מותר לערבב ירקות שאינם קצוצים דק עם שמן או מיונז, שהואיל והחתיכות אינן קטנטנות, אינן
מתגבלות לעיסה (וכ"כ המ"ב שכא,סח לגבי חסה, שכיון שלא חותכים אותה דק דק אין בעיה). אבל אם קצצן דק, נחלקו:
רש"ל,ב"ח– כל זמן שאינן נעשות עיסה אחת וגוש אחד ממש, אין בזה איסור. וא"כ בנד"ד מותר.
ט"ז,מ"א– גם כשאינן נעשות לגוש אחד, אם הן נדבקות זו בזו – אסור. וכ"כ הח"א ומ"ב שכא,סח.
ולכן לדעתם, הרוצה לערב ירקות קצוצים דק עם שמן או מיונז, יתן את המשקים מע"ש, ואזי יכול להוסיף משקה
בשבת ולגבל בשינוי. והוסיף המ"ב ע"פ הט"ז וא"ר, שאם א"א לעשות עיסה עבה זו מע"ש מפני שתתקלקל וכד',
אפשר לסמוך על דעת רה"פ אליבא דריב"י, ולכן מותר לחתוך צנון ומלפפונים דק דק (לאלתר, משום טוחן) ולשפוך בהם
חומץ או שאר דבר לח, ולערבבם יחד בשינוי. וטוב להחמיר ג"כ ליתן החומץ ואח"כ המאכל.
פנה"ל– הרוצה להקל אף במקום שאפשר להכין מבעו"י רשאי, ויערבב את הירקות בשינוי, ויכין את הסלט
סמוך לסעודה. שכן בכל מקום שיש ספק, מותר ללוש בשינוי.
* כאשר החומר היבש מתפזר בחומר הנוזלי. (פנה"ל,ו)
מלאכת הלישה היא מלאכה שמגבשת את החומר היבש שיהיה מלוכד, אבל אם החומר היבש מתפזר בחומר הנוזלי אין
בזה לש. לפיכך, מותר להוסיף לגבינה עלי תבלין, הואיל והעלים מתפזרים ואינם מתקבצים זה לזה. וכן מותר לערב
פתיתי גרנולה בגבינה, הואיל והפתיתים אינם נדבקים זה בזה ונעשים לגוש אחד, אלא הם דבוקים לגבינה (אבל אסור לשים הרבה מאוד, שנדבקים זה בזה. אני. ובשינוי מותר, וכדעת רשל וב"ח לעיל). וכן מותר להוסיף לגבינה סוכר וקקאו, כי אין הכוונה להדביק את גרגירי הסוכר והקקאו זה בזה, אלא להטעים את הגבינה (גם כאשר פס"ר שיתדבקו, מ"מ כיון שהוא פס"ר דלא ניח"ל, שכן רצונו שיתפזרו בשווה ולא יתדבקו זה בזה, נחשב בנד"ד כאינו דרך מלאכה כלל. אני).
* הפיכת עיסה עבה לרכה. (פנה"ל,ד)
מותר להוסיף נוזלים לעיסה עבה ולעשותה רכה (אף שהעיסה העבה נילושה רק מתמצית לחותה כך שאין הקולא של לישה אחר לישה לדעת הרמ"א), שכן הוספת המים לתוכה גורמת לפעולה הפוכה מלישה, שהלישה מקבצת את החלקים לחטיבה אחת, ואילו הוספת המים מחלישה את חיבורם, ובלבד שלא יטרוף העיסה כדרך לישה (בה"ל שכא,טו 'יכול'). לפי זה מותר להוסיף מים על עיסה של טחינה גולמית (אף שהיא 100% טחינה), הואיל והמים יעשו אותה רכה יותר, ויערבב בנחת (ועיין בסיכום המורחב).
* כאשר לא נוצרת עיסה כלל, אלא נשאר נוזל. (פנה"ל,ג)
אם כמות החומר מועטה כל כך עד שתתמוסס בנוזלים בלא שתיווצר שם עיסה אלא הנוזלים ישארו כצורתם,
אין בזה איסור לש. לפיכך, מותר לתת קפה וסוכר במים. וכן מותר להכין דייסת מטרנה על ידי עירבוב האבקה במים, שהואיל והאבקה אינה עושה את המים לעיסה, אלא הם נשארים נוזליים כצורתם, עד שאפשר לשתות אותם מן הבקבוק, אין בזה איסור לש.
* לישה לצורך אכילה לאלתר. (פנה"ל הרחבות ה,ו)
י"א שלדעת הרשב"א שהתיר טחינה לאלתר, שהוא הדין גם בלישה (אגל"ט,קצוה"ש).
למעשה, רוב רובם של הראשונים והאחרונים לא הביאו את דבריו להלכה לגבי 'לש'. וכ"כ המ"ב שכא,סו
בשם המ"א שאין היתר 'לאלתר' בלישה. וכ"פ שש"כ. וכן הלכה! אמנם במקום ספק מצרפים את דעתו.
* לישה שלא בגידולי קרקע. (פנה"ל הרחבות ה,ז)
י"א שדין לישה כדין טחינה שאין לישה אלא בגידולי קרקע (גרש"ק,אגל"ט).
למעשה, גם בזה רוב רובם של הראשונים והאחרונים לא הביאו היתר זה לגבי 'לש'. וכן הלכה.
אמנם כדי לבסס היתר מסויים אפשר לצרף סברא זו (צי"א).
* לישה בדבר שהוכן לאכילה. (פנה"ל הרחבות ה,ח-ט)
בבה"ל,יד 'שמא' מביא את דין היתר רוב הראשונים לגבל קמח קלי לעיסה עבה ע"י שינוי של מעט מעט, אע"פ שמדובר
לדעתם על דבר שהוא בר גיבול ואיסורו מהתורה. ותמה על היתר זה, וביאר- "משום דע"י מה שמייבשין הקליות
בתנור ועושין אותן שיהיו 'ראויין לאכילה', הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל, ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין
בתוכו אח"כ הוא מתגבל, אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו 'תיקון אוכל בעלמא', דדרך אכילתו בכך, והוא
חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל, ואין זה מלאכה דאו', ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי.
אי נמי דכוונת הגמרא במעט מעט הוא ג"כ 'דוקא בעת האכילה', ומשום דדרך אכילה בכך".
יש שלמדו מהבה"ל שאין איסור לישה בדבר שנעשתה בו פעולה של הכנתו לאכילה, כגון אפיה או בישול (שש"כ וארח"ש).
ואף שקשה על דעה זו, מ"מ כיון שיש בדבר ספק, מותר ללוש לעיסה עבה דברים שנאפו או נתבשלו ע"י שיעשה כן
בשינוי סדר נתינת החומרים ובלישה (וכדעת רוב הראשונים כנ"ל). ואם הדבר נעשה בצלחתו, מותר, כמו למשל לערבב
טחינה עם אורז או קוסקוס, דהוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה כלל, (אני).
* אבקת פירה.
אסור להכין פירה על ידי עירוב אבקת פירה במים, הואיל ועל ידי עירוב המים בקמח הוא עושה עיסה עבה.
לפיכך אסור להכין 'מנה חמה' של פירה.
* קוסקוס.
מותר להכין קוסקוס בשינוי סדר הנתינה, ע"י שיתן קודם המים בכלי (בעירוי מכ"ש), ובשינוי בערבוב שתי וערב (ומותר אח"כ לגרד את העיסה שנוצרה, שאין טוחן אחר טוחן). ואף שמדובר על עיסה עבה, מ"מ כיון שיש בקוסקוס כמה קולות, ניתן להקל כדעת רוב הראשונים כריב"י. הקולות הם: 1. כל חלקיק שבו נוצר מקמח, ואין לישה אחר לישה (אמנם יתכן שדומה לקמח מצה שלדעה העקרית לעיל (ט"ז,ח"א ומ"ב) הואיל ונתפורר כל כך, נתבטלה ממנו הלישה הקודמת). 2. הואיל ונתבשל אפשר לומר שדינו כקלי, וכדברי חלק מהפוסקים ע"פ הבה"ל שכא,יד 'שמא' לעיל. 3. לכת' יעשה זאת סמוך לסעודה, ואזי מצטרפים פוסקים נוספים שמקלים.
* סלטים.
מותר להכין בשבת סלט ירקות דק, וכן סלט ביצים וטונה, ולגבלם ע"י שמן או מיונז וכד' בשינוי של סדר הנתינה והבחישה סמוך לסעודה. שכיון שי"א שמותר ללוש לאלתר, וי"א שאין לישה בגידולי קרקע, ניתן לסמוך על רוב הראשונים אליבא דריב"י אף בעיסה עבה (סלט ירקות אף שהוא גידולי קרקע, מ"מ כיון שלא מתגבל לעיסה, דעת רש"ל וב"ח שאין בו משום לישה).
מ"א– אסור להשתין על טיט או חול, ואפילו לרה"פ שסוברים כריב"י אסור עכ"פ מדרבנן.
ואף שאינו מתכוון ללוש, מ"מ פס"ר הוא.
בית מאיר– מותר במקום הצורך, כיון שהוא פס"ר דלא ניח"ל בדרבנן (וכדעת ריב"י והשו"ע).
מ"ב שכא,נז- ונראה שיש לסמוך להקל במקום שהטיט אינו שלו, שאז ודאי לא ניח"ל בלישה.
פנה"ל– נלענ"ד שכיום דין קרקע שלו כקרקע של חבירו, כי אין כיום אדם שילוש טיט במי רגליים,
וכולם היו מעדיפים שמי הרגליים יתנדפו כמה שיותר מהר, ולכן במקום הצורך אפשר להקל (וכ"פ בלוית חן).
והוסיף המ"ב ע"פ הח"א, שכשמכסה את מי רגליו בחול, לא יתן מעט, כיון שמתערב במי הרגלים והוי כמו
לישה, ומנתינת המים חייב להרבה פוסקים (וניח"ל בזה, שלא יהיו מי רגליו ניכרים. שעה"צ). אלא יתן הרבה חול,
שאז לא ניכר כלל הלישה.
[1] ובפשטות התרומה ודעמיה לעיל שפסקו כרבי מצטרפים לדעה זו (מ"ב שכד,י ופנה"ל).
[2] מהמבואר לקמן יוצא שדוקא שינוי מעט מעט בבחישה הוי שינוי גמור, אבל שינוי מעט מעט בנתינת המים הוי שינוי קל. לדעת ריב"י שנתינת המים דרבנן, סגי בשינוי קל, ולכן מתיר ליתן את המים ולגבל בשבת עצמה. ואילו לדעת רבי שנתינת המים דאו', אין אפשרות להתיר לעשות זאת בשבת, ורק אם נתן המים מבעו"י, יכול לערבב בשבת מעט מעט. דרך אגב עולה מן הדברים שכדי שיחשב שינוי גמור אי אפשר ליתן מים רבים למאכל מרובה ואח"כ ללוש מעט מעט, שכן בזה עובר לדעת ריב"י באיסור דרבנן בשעת נתינת המים. וממילא יוצא שהשינוי הגמור כולל גם את נתינת המים מעט מעט וגם הערבוב מעט מעט.
[3] כ"נ גם מהרי"ף והרמב"ם, וכ"כ הדרישה. וכ"כ מנוח"א ח"ב,ט,43. ולכך נטה החזו"א (פנה"ל הרחבות ד,ג).
[4] "אין גובלין מורסן לבהמה או לתרנגולים (אפילו מעט מעט. מ"ב), אבל נותנים בו מים ומעביר בו מקל שתי וערב, וכיון שלא ממרס בידו ולא מסבב המקל, מותר. ומנערו מכלי לכלי כדי שיתערב (ואפילו הוא בלילה עבה). ויש אוסרים ליתן מים ע"ג המורסן בשבת, ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים נתונים עליו מבעו"י (וכרבי)".
[5] אם יש סדר קבוע לנתינת החומרים, יהפוך את הסדר. ואם אין סדר קבוע, יתן תחילה את החומר היבש ועליו את המשקים.
[6] ומשמע מהט"ז ובאו"ה שגם בזה רה"פ מקילים. ולכן במקום לערבב בסיבוב, ימשוך את הכף בקווים ישרים הלוך וחזור או שתי וערב.
[7] ולכן שוקולד או ממרח חמאת בוטנים שחלק מן השמן שבו נפרד וצף- לכו"ע מותר לשוב לערבו בנחת בממרח (פנה"ל).
[8] ואף שלכאורה משמע מהשו"ע שמדובר רק על איסור טוחן, מ"מ ברמב"ם, בבי"ו, במ"ב ובחזו"א מבואר שמדובר גם על לישה.