מנהגים

בדברים שקשורים לאסור ומותר, עוברת לגמרי למנהג בעלה. ואילו בדברים שנוגעים למנהג בלבד, כגון נוסח התפילה, יכולה להמשיך לנהוג כמנהג בית אביה עד שילדיה יגדלו.

מקורות לעיון מפניני הלכה (אפשר לקרוא מהספרים מתוך האתר של פניני הלכה):

1.

הלכות פסח פרק פרק ט – קטניות

ג – בני זוג מעדות שונות

שאלה נפוצה, מה יעשו בני זוג שאחד מהם בא ממשפחה שנהגה איסור קטניות והשני ממשפחה שאוכלת קטניות. כתב על כיוצא בזה אחד מגדולי הראשונים, רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שישבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן האשה צריכה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו. וכן למדנו שכאשר בת ישראל מתחתנת עם כהן, דינה ככהנת והיא אוכלת בתרומה, ובת כהן שהתחתנה עם ישראל דינה כישראלית שאסור לה לאכול בתרומה. ומדיני כהונה למדנו עוד, שאם הבעל נפטר ואין לה ממנו בן או בת – תחזור למנהג בית אביה, ואם יש לה ממנו בן או בת – תמשיך במנהגיו. ואם תתחתן – תנהג כבעלה (אמנם בין ישראל לעמים הולכים אחר האשה, שהאם קובעת את ייחוס ילדיה כיהודים ולא האב).

הוסיף הרב פיינשטיין לבאר (אג"מ או"ח א, קנח), שדין האשה כדין מי שעובר לגור במקום שהכל נוהגים בו באופן שונה מכפי שהיה רגיל, שאם בכוונתו לגור שם תמיד, עליו לבטל את מנהגיו הקודמים ולנהוג כמנהג אנשי מקומו החדש (עפ"י שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד, מ"ב יד). וכן אשה שנשאת לבעלה, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ולכן עליה לנהוג כמנהגיו.

לפי זה, אשה מבנות יוצאי אשכנז שנישאה לבן יוצאי ספרד, יכולה לאכול קטניות בפסח, ואינה צריכה לעשות התרת נדרים.[1]

[1]. באג"מ או"ח א, קנח, מוכיח שדין זה מהתורה, שכן מצינו שהתורה פטרה אשה נשואה מלמלא חובת כיבוד הורים, מפני שמצוות כיבוד הורים דורשת שאם יהיה צורך לילך להלבישם ולהאכילם – תלך, וכיוון שחובת האשה לביתה קודמת, פטרה אותה התורה מחובה זו (שו"ע יו"ד רמ, יז. כמובן שכאשר אין התנגשות, מצווה גדולה עליה לכבד את הוריה). הרי שלפי זה מקומה של האשה מהתורה בבית בעלה.

עוד כתב שם שאינה צריכה התרה. וכן משמע ממ"ב תסח, יד, שהעובר ממקום למקום חייב לנהוג כבני מקומו החדש, ומשמע שכיוון שזו ההלכה אינו צריך לעשות התרה. וכ"כ בכה"ח תסח, מג. ועוד, שבמקום דוחק לא קיבלו האשכנזים שלא לאכול קטניות, ולכן בשעת בצורת ולחולה מקילים (מ"ב תנג, ז). וכן אם יהיו שני מנהגים שונים בבית אחד בוודאי שיש בזה צער. ואמנם בסדפ"כ טז, יג, כתב שצריכה לעשות התרה, ובחזון עובדיה עמ' נו והערה י', כתב שטוב שתעשה התרה. אולם למעשה אינה צריכה התרה, וכן המנהג.

2.

הלכות תפילה פרק ו – נוסחי העדות

ג – דין מהגרים וקהילות שנדדו ממקומם

בעבר, כאשר המרחק בין הקהילות היה גדול, אשכנזים התגוררו באשכנז, ספרדים בספרד ותימנים בתימן, כל מי שעבר להתגורר במקום אחר, היה נגרר אחר מנהג מקומו החדש, והיה עליו לנהוג כמותם בענייני הלכה ותפילה. וכן מצינו משפחת 'אשכנזי' שנוהגת במנהגי ספרדים, ונקרא שמה 'אשכנזי' מפני שהיגרה מאשכנז לספרד. וכן משפחות שהיגרו מספרד לאשכנז, קיבלו עליהם מנהגי אשכנז. ואף אם במשך הזמן היגרו אנשים רבים מקהילה אחת לאחרת, עד שבמשך הזמן נהפכו לרוב, כל זמן שבאו כיחידים, הרי הם בטלים בקהילה שאליה באו, וכולם צריכים לנהוג כמנהג המקום (שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד; מ"ב יד).

וכן דין אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, שהיא נחשבת כמי שהיגרה לקהילתו, ועליה לנהוג כמותו, בין להקל בין להחמיר. ואינה צריכה לעשות התרת נדרים לשם כך (אג"מ או"ח א, קנח).[1]

[1]. אמנם אם אין הדבר מפריע לבעלה, יכולה להמשיך להתפלל כמנהגה הישן (הליכות שלמה א, הערה ז). אבל טוב שתעבור לנוסח בעלה עד שילדיה יגיעו לגיל חינוך, כדי שלא יתבלבלו בנוסחם מכך שהוריהם מתפללים בנוסחים שונים (תפילה כהלכתה ד, הערה ד).

3.

הלכות כשרות – המתנה בין בשר לחלב

פרק כו הערה 3 – כאשר יש שוני בין מנהגי משפחות האיש והאשה, נכון שהאשה תנהג כמנהג משפחת בעלה, וכפי שלמדנו בתורה לעניין אשת כהן שאוכלת בתרומה כמותו.