מותר, כפי שמובא בספרו של הרב מלמד – פניני הלכה העם והארץ ט, ט (אפשר לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה):
ט – שירה וכלי זמר
בעקבות חורבן המקדש גזרו חכמים שלא לנגן בכלי זמר ושלא לשיר (סוטה מח, א, גיטין ז, א). נחלקו הפוסקים בהלכה זו: לדעת רמב"ם (הל' תעניות ה, יד), ושולחן ערוך (או"ח תקס, ג), אסור לנגן ולשמוע כלי זמר לשם תענוג והנאה, ורק לצורך מצווה, כמו בחתונה, מותר. ובעת משתה היין – גם שירה בפה אסורה. אבל לשיר סתם מותר, וכן מותר לשיר בסעודה ששותים בה יין, כי רק על שירה בשעה שמתקבצים לשם שתיית יין ומשקאות חריפים – גזרו, מפני ששתייה זו מביאה לשמחה יתירה ואף להוללות. ולדעת רש"י ובעלי התוספות ורוב הראשונים, אין הבדל בין שירה לניגון בכלי זמר. ובכל מקרה בעת משתה היין אסור גם לשיר וגם לנגן או לשמוע נגינה, אבל בשעה שלא שותים יין, או כששותים יין במסגרת סעודה, מותר לשיר ולנגן. וסייג אחד הוסיפו בעלי התוספות, שלא לשמוע כלי זמר במשך כל היום, כפי מנהג המלכים שרגילים שמנגנים לפניהם בעת שהם עומדים ובעת שהם שוכבים. מפני שכל זמן שבית המקדש חרב ישנו צער בעולם, וכאשר מנגנים כל היום מתעלמים מהצער על החורבן. למעשה נוהגים להקל כדעת רוב הראשונים לנגן ולשמוע מוזיקה כדי ליהנות. וידוע שהיהודים הצטיינו מאז ומתמיד במוזיקה ובנגינה. ואף הגאון מוילנא שיבח מאוד את חכמת המוזיקה, ואמר שחכמת המוזיקה והמתמטיקה הן החכמות החביבות עליו ביותר.[1][1]. אמנם באג"מ או"ח א, קסו, החמיר כרמב"ם, וכן בשבט הלוי ו, סט. אולם בציץ אליעזר טו, לג, הקל לגמרי, שאין לפקפק על מנהג ישראל. וכן ביחו"ד א, מה, כתב שגם הנוהגים בכל מקום כשו"ע נוהגים להקל בזה כאן כדעת רוב הראשונים וכרמ"א. קל וחומר כאשר השמיעה על ידי מכשירים אלקטרוניים שאין בה חגיגיות כשמיעת נגן המנגן בכלי זמר.
