לוטו

מותר, אך לא כדאי, שכן אנו בונים את החיים על נתונים ראליים ממשיים, על עבודה ומאמץ והצלחה, וכאן מדובר על הצלחה לא הגיונית לחלוטין שבנויה על בטלנות, שכן סיכוי הזכיה הוא אחד לכמה מליונים, והתקווה לזכות גורמת לאדם להשקיע פחות בחייו. זו המציאות. לבנות על דברים לא הגיוניים זה דבר רע. לא סתם רבים מתמכרים לזה בקלות.

תשובת הרב אברהם שפירא, תחומין ה, עמ' 301

אכן כבוד ידידי הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א הביע דעתו לאסור משום שהוי בכלל משחק בקוביא. וטעמו, הואיל ואם במשחק קוביא כהאי גוונא יש ענין של גזל נחלקו המחבר והרמ"א (בחושן משפט סי' שע, ג), לכן פסק שלספרדים שקבלו הוראת המחבר שמחמיר בדבר גם תעודת פיס בכלל האיסור. אבל לענ"ד אין זה דומה למה שנחלקו בשו"ע.

ראשית כל אעיר שלפני כל בירור, יש לדעת כלל גדול כי דבר שנהגו בו כלל ישראל אין להרהר אחריהם שח"ו לומר שכלל ישראל יכשלו בעבירה, יש הרבה מקורות שגדולי ישראל הזכירו בספריהם את המנהג של קנית שטרי הגרלה, וגם דנו אם יש בזה משום חולשה בבטחון בה', ואלו היה ספק של גזל היו חוששים להורות נגד המחבר אפילו לאשכנזים. יש רק לברר מדוע באמת אין זה בכלל משחק בקוביא, שהרי חלוקת הפרסים היא ע"י הטלת גורל.

לכאורה י"ל שסמכו על מה שהבית-יוסף הביא דעת המרדכי בשם הראבי"ה (חו"מ סי' רז ס"ק כ"א) שמשחק בקוביא הוי גזל רק כשיש לו למשחק יסוד להאמין בכוחו או בכשרונותיו וכו' שהוא הוא יהיה הזוכה, אבל כשאין יסוד כזה והכל יודעים שהסיכויים שוים – מותר. אבל גם ע"ז יקשה מהגמ' בשבת (קמט, ב) שאין מטילין גורל על חלוקת אוכלים גדולים וקטנים מפני קוביא, וכיון שכך נפסק בשו"ע (או"ח סי' שכב, ו) י"ל שפסקו דלא כהראבי"ה.

אמנם נראה שהראבי"ה מפרש בגמרא בשבת כפירוש הרי"ד שאפילו שהקוביא אינה גזל, שאין זה אסמכתא דלא קניא, שמניין יודע שינצח, אלא כל אחד מחית נפשיה לספיקא, אפילו הכי אסור לעשותו, שיזכה בממון חבירו שלא ברצון שלם. והריא"ז שם כתב משום שנראה כמשחק בקוביא וחומד ליטול ממון חבירו. וכן נראה כונת המאירי שם בקיצור דבריו, שכיון לדברי הרי"ד ונכדו הריא"ז, עיי"ש עוד ראיות מהראשונים לסברה זו.

אבל באמת אין להאריך הרבה, הדבר נראה פשוט שחשש גזל אין כאן, משום שחז"ל אסרו רק כשהפרס שעומד ליפול בגורלו של המשתתף בגורל מונח לפניו. ועל זה גופא מטיל גורל מי יקבל הכסף הזה, שכל אחד מהמשתתפים מניח משלו על שולחן הקוביא, כי אז יש ספק שכל אחד בטוח בלבו שכסף זה שלו המונח לפניו – יוחזר לו עם תוספת הרווח. ועל כן בעומק לבו אינו מקנה בלב שלם וזה נשאר שלו, ולכן יש כאן חשש גזל למי שזכה בכסף וזהו משחק בקוביא שאסרו חז"ל. אבל בהגרלות כגון מפעל הפיס שהכסף משולם לסוכנות המפעל, הקונה יודע בבירור שכסף זה לא יוחזר אליו, אלא הסוכן יעבירו לסוכנות המקומית ויושם בבנק, ואח"כ יעבירו ללשכה הראשית, ואין לקונה כל ציפיה שכסף זה יוחזר אליו, אלא המפעל ודאי זוכה בהם לחלוטין. וע"כ אין חשש שמא לא התכוין להקנות את הכסף לחלוטין, אלא יש בלבו תקוה שבסופו של דבר לאחר כמה ימים, זה (כסף הקניה) יגרום לו רווח כפול ומכופל, משום שהמספר שלו יזכה בסכום גדול. תקוה כזו יש לכל משקיע בעסק, שמקוה להרוויח מההשקעה שהשקיע, אבל אם תקוותו נכזבת אין בזה כדי לעשות את ההשקעה לגזל. וזה גם לא בכלל חומד ממון חבירו.

וסברא נוספת, כיון שהנהלת מפעל הפיס מוכרת תעודות הגרלה, והתמורה היא עצמה שוה כסף, ויש לה ערך, כי ניתן למכרה לאחרים, וגם ספרדי יכול למוכרה לאשכנזי, שלדעת הכל אין זה בשבילו משחק של קוביא אסורה, אין זה דומה למה שהמחבר אוסר משום קוביא.