יש כל כך הרבה מידע בספרי האמונה. מה הדברים הכי חשובים?
או הא. שאלה גדולה שאלת. הדברים הכי חשובים מבוארים בפרקים א ו – ל של פניני הלכה אמונה ומצוותיה. אפשר לקרוא מהספר דרך האתר.
אביא לך את סיכום הדברים כפי שכתבתי אותם בספר הקיצור לפניני הלכה שאני כותב כעת כהמשך לספר הקיצור שכבר יצא:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
א. האמונה היא תכונה טבעית עמוקה שקיימת בכל אדם. על ידה האדם מאמין שיש משמעות לחייו ושיש ערכים אמיתיים מוחלטים שראוי לשאוף אליהם, כערך האמת והטוב. ברמה גבוהה יותר, האדם מטבעו מאמין שיש כוח עליון ונצחי מעל כל מה שנראה, ומכוחו כל הדברים קיימים, ומכוחו יש ערך עליון ומקודש לכל הערכים, שמעניק לחיים משמעות גדולה ומרוממת, וגם חייו האישיים קשורים לנצח.
כדי לתת ביטוי לאמונה זו, כל החברות האנושיות יצרו לעצמן דתות, אולם יחד עם התועלת שהביאו לאדם, נכשלו בהגשמה ועבודה זרה שנזקן רב (להלן פרק ב). לעומת זאת, ייחודה של אמונת ישראל הוא שאינה מתחילה מהאדם שיוצר מתוך רוחו את דמותו של הא-ל, כדרך שקמו הדתות השונות, אלא היא מיוסדת על הגילוי האלוהי, תחילה לאבות ולאחר מכן לכל ישראל ביציאת מצרים, במעמד הגדול בהר סיני, ובכל תקופת המדבר והנבואה.
ב. ברא ה' את העולם כדי להיטיב לברואים, שנאמר: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט), ובחר בעם ישראל כדי שיקימו אומה בארץ ישראל ודרכה יביאו ברכה לכל העולם (בראשית יב, א-ג; כו, ב-ד; כח יג-יד). כדי שישראל יוכלו לקיים את משימתם כראוי, בראם ה' עם מידות טובות ועם תכונת אמונה טבעית בעוצמה חזקה יותר מכל העמים, כאשר הביטוי המרכזי לכך הוא האופטימיות המופלאה וחוסר היכולת של היהודים בכל הדורות להסתפק באמת ובטוב מוגבלים, ולחתור תמיד לקידום המציאות למצב טוב וגבוה יותר, ובכך להיות שותפים עם ה' בהוספת טובה וברכה לכל הברואים.
ג. התפישה האלילית יוצרת ניתוק בין השמיים שמבטאים את האמת המוחלטת והמוסר העליון, לבין הארץ שמבטאת את צורכי החיים והנאות הגוף ואת האמת והמוסר המוגבלים. תפישה זו יוצרת ניתוק בין הבורא לבין הכוחות המתגלים בעולם, ומתייחסת לכל כוח כאליל נפרד, וממילא לא ניתן להופיע את הרעיון האלוהי בתחתיות ארץ באופן שלם, ולרומם על ידו את כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד.
לעומת זאת, על פי אמונת הייחוד הישראלית, השמיים והארץ קשורים זה לזה ומַפרים זה את זה, שכן ה' בורא העולם הוא המקור היחיד לכל היקום ואין כוח אחר זולתו, והוא בחר באומה הישראלית לגלות את הערכים האלוהיים במכלול החיים על כל גווניהם, ועל ידי כך לרוממם ולעשות את העולם טוב יותר.
זהו שנאמר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט). י-ה-ו-ה הוא שמו של הבורא (פירושו – נצחי אין סופי, שמהווה ומחייה את הכל), ושם אלוהים בא לבטא שהוא המקור האחד והיחיד של כל הכוחות בעולם. זו גם משמעות הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – שמעו ישראל, ה' הוא אלוהים, היינו מתגלה דרך כל הכוחות שבעולם, וכל הגילויים הללו מקורם אחד. ממילא מובן שלכל דבר יש ערך אלוקי שהאדם צריך לגלותו במלוא תפארתו.
סביב 'אמונת הייחוד' עתידים להתאחד כל באי עולם בזכות פועלו של עם ישראל, שנאמר: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט).
ד. מעמד הר סיני הוא היסוד המוצק לאמונת ישראל. מעמד זה היה 'טקס המינוי הרשמי' בו הודיע ה' לכל ישראל שהם ה"סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים", ושתפקידם להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ה-ו). במעמד זה שמעו ישראל מפי ה' את עשרת הדברות, וקבלו על עצמם לקיים את כל דברי התורה, שנאמר "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שם כד, ז).
לאחר הגילוי האלוהי הזה לא נותר שום ספק בלב העם שהמתגלה אליהם הוא ה' בורא העולם ומנהיגו, הוא שהיכה את המצרים וקרע את ים סוף לעיניהם, וכעת נגלה אליהם בגילוי שאין כמוהו בתולדות האנושות (דברים ד, לב-מ).
ה. מייסדי הדתות השונות שכנעו את מאמיניהן בעדויות על התגלות לאנשים יחידים, ובנימוקים אודות הטובה שתצמח להם מהדת. על עדותם ניתן להטיל ספק, אך ההתגלות האלוהית לעם ישראל היתה התגלות לעם שלם, בלא תיווך או פרשנות, ועל כן לא ניתן להטיל בה כל ספק. אין שום אפשרות להמציא בְּדָיָה כזאת, ובזמן מן הזמנים לשכנע עם שלם להאמין שאבותיהם עברו מאורעות מכוננים וניסיים שכאלה, ולקבל עליהם תרי"ג מצוות, מבלי שבכל משפחה ומשפחה הועברה מסורת זו מההורים לילדים דור אחר דור (כוזרי א, פז).
ו. עוד נתגלה לישראל במעמד הר סיני בוודאות גמורה, כי משה רבנו הוא שליח ה' להעביר את דברי התורה לישראל, כמו שנאמר למשה לפני המעמד (שמות יט, ט): "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (רמב"ם יסודי התורה ח, א). תורה זו שקיבל משה ומסרה לישראל, הן התורה שבכתב והן התורה שבעל פה – לא ניתן לבני אדם לשנות בה דבר.
ז. האמונה היא יסוד ועיקר החיים, והיא שורש כל המצוות שבתורה. כיוון שכך, ככל שנעמיק בה יותר, כך נוכל לדבוק בטהרה בה' אלוהינו, ודבקות זו תרומם אותנו ותעניק לנו השראה ללכת בדרכי היושר והטוב. לפיכך נביא בקצרה יסודות אמונה נוספים:
א – מהות הרע: ברא ה' את העולם וכל אשר בו כדי להיטיב לברואיו, ממילא מובן שגם כל הצרות והייסורים הם לטובה, אלא שמבטו של האדם צר ומצומצם מכדי לראות את התמונה השלמה. יחד עם זאת, מתוך חובת בירור האמונה לעומקה, על האדם להשתדל כמיטב יכולתו לנסות לפענח את פשר הרע, כיצד הוא מקדם אותנו ומוסיף טובה וברכה בעולם.
ב – הידיעה והבחירה: יסוד מרכזי באמונת ישראל הוא שיש לאדם בחירה חופשית גמורה האם לעשות טוב או רע. ואף שה' יודע כל מה שעתיד להיות, אין זה סותר את הבחירה החופשית, שכן אף שאצל בני האדם, כאשר ידוע באופן מוחלט שדבר מסוים יקרה, אין לגביו יותר בחירה, אולם ידיעת ה' שונה באופן מהותי מהידיעה שלנו, ואינה מונעת את בחירתנו החופשית (רמב"ם הל' תשובה ה, ה).
ג – שכר ועונש: מיסודות האמונה שהאדם נושא באחריות למעשיו. אם יבחר בטוב – יתקרב אל ה' ויוסיף ברכה לעצמו ולכל העולם. ואם יבחר ברע – יתרחק מה' ויגרום לצרות לעצמו ולכל העולם. השכר והעונש אינם מידיים, ובנוסף לכך רק חלק קטן מהם ניכר בעולם הזה, אבל החלק המשמעותי הוא בעולם הנשמות, והשלמת השכר תהיה בעת תחיית המתים, שאז יחזור העולם לתיקונו, וישובו העולמות ויתאחדו, וישובו הנשמה והגוף ויתאחדו.
כך הוא דין היחיד, אמנם בעם ישראל כאומה, השכר והעונש מתגלים בעולם הזה. לכן בדורות שבהם ישראל הלכו בדרכי ה', זכו לברכה, ובדורות שחטאו, נענשו בייסורים ובגלות. הבחירה שעומדת בפני ישראל היא האם להיות נאמנים לטבעם הפנימי, לבקש את דבר ה' ולהביא את ברכתו לעולם, או לסטות אחר היצר הרע ולהיענש (פרשת 'והיה אם שמוע'). אבל אין לישראל בחירה לשנות את תכונתם הטבעית או את בחירת ה' להביא על ידם ברכה לעולם.
ד – גאולה: עיקר נוסף באמונה הוא שתבוא גאולה שלמה שבה כל ישראל יחזרו לארצם וילכו בדרכי ה', יקימו את מלכות בית דוד, יבנו את בית המקדש ויתגלה כבוד ה' בכל העולם באופן שלם. כדי שעם ישראל לא ישכח מטרה עליונה זו ויפעל למימושה, תקנו חכמים לברך בכל יום בתפילת עמידה: "וגאלנו גאולה שלמה מהרה למען שמך", "תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", "והשב את העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".
א. בדורות האחרונים, על ידי פיתוח מדעי הטבע והחברה, התודעה האנושית עברה שינוי משמעותי. על ידי פיתוח שיטות לאגירת מים ולהובלתם באמצעות צינורות, גם בעת בצורת קשה אנשים אינם מתים ברעב ובצמא. על ידי פיתוח חיסונים ותרופות, נמצאו פתרונות למחלות שבעבר היו חשוכות מרפא. כמו כן, פותחו שיטות יעילות למתן סעד למחלות נפשיות, וכן לארגון החברה והכלכלה. בעזרת פיתוח הטכנולוגיה, יכול כיום אדם ממוצע להאריך ימים בתנאים נוחים יותר מאשר המלכים הגדולים בעבר.
במצב שכזה, אנשים שהתרגלו בעבר להתפלל ולקיים מצוות כדי להינצל מרעב וממגפה, מעוני ומשעבוד, חשים כיום פחות צורך להתפלל ולקיים מצוות. התחושה היא שהמדע ימשיך להתפתח עד שיפתור את כל מצוקותיו של האדם. תחושה זו גברה בעקבות התחזקות תנועת וההשכלה (מודרנה) שפיתחה רעיונות גדולים לתיקון החברה שחוללו שינויים מופלגים, בראשם שוויון זכויות לכל אדם כדי לבטא את כישוריו בכל התחומים, עד שלרבים נדמה כי אין עוד צורך בתורה אלוהית כדי לתקן את העולם.
ב. משתי סיבות בני העם היהודי נמשכו באופן מיוחד אחר תנועת ההשכלה:
סיבה ראשונה – לאחר דורות של השפלה ואפליה, נפתחה האפשרות לכל אחד לממש את כשרונו ולהשתלב בתחומי המדע, הכלכלה, החברה והאומנות, ולזכות לעושר וכבוד. הכישרון היהודי החל להבהיק, ויהודים החלו להוביל בכל התחומים.
סיבה שניה – יהודים האמינו תמיד בגאולת העולם, ולכן החזון של תנועת ההשכלה לגאול את האדם מכל מצוקותיו, הדהד בלבבות. כך עומעם החזון המשיחי אודות חזרת ישראל לארצם לשם קיום דבר ה' והבאת ברכה לכל משפחות האדמה. במקומו הועמד חזון משיחי חדש של תיקון חברתי ומוסרי, ופיתוח מדע וטכנולוגיה לטובת האנושות.
ג. בפני העם היהודי, לב העמים, עמדה הבחירה: להצטרף לתנועת ההשכלה העולמית ולהיטמע בה, או לקיים את הצו האלוהי ולעלות לארץ, להתגדל בתורה ובמצוות ולהקים חברת מופת לתפארת עמנו והאנושות, עד ש"מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג). למרבה הצער, רוב היהודים ויתרו על החזון הייחודי של ישראל והפסיקו לשמור תורה ומצוות.
ד. בכל הדורות עם ישראל היה צריך להתמודד עם עוברי עברות, חלקם ביד קשה יותר וחלקם פחות, כאשר המדד העקרי היה הסיבה שבגללה נעשתה העבירה ('להכעיס', 'לתאבון', מתוך טעות בהבנת התורה, או בגלל שגדל להורים עוזבי תורה והרי הוא כ'תינוק שנשבה').
יחד עם הרצון לקרב את החוטא ולהחזירו בתשובה שלמה, הכלל הוא שכל עוד האדם רוצה להיות חלק מעם ישראל – חובה לאהוב אותו ולחמול עליו, ולקיים כלפיו את כל מצוות האחווה שבין בני ישראל. כך הוא דינם של רוב רובם של החילונים בימינו, ולכן הם מצטרפים למניין ולזימון, ואינם אוסרים את היין שנגעו בו. אבל חוטא שהוציא עצמו מכלל ישראל, והחליט שאינו מעוניין להיות חלק מעם ישראל – אין חובה לאהוב.
ה. ההשתלבות של בני העם היהודי לתהליך הקידמה שעבר העולם תוך כדי עזיבת הדת, הביא למשברים קשים, משום שהאדם שנברא בצלם אלוהים שואף לחיים מלאי משמעות ערכית ורוחנית, ואינו מסתפק בתנאי קיום נוחים בלבד ולא יותר.
ביאר מרן הרב קוק ('מאמר הדור'), שעוזבי התורה של הדור החדש מאמינים בערכי האמת והטוב, ורק משום שתפשו את הדת כמי שעוסקת בהקטנת האדם ובהפיכתו לצייתן ולא יוזם, נגררו אחר רעיונות העולם החדש ששבו את לבבם, בלא שהעלו על דעתם שדווקא על ידי הדרכת התורה ניתן להעצימם, לזקקם מהסיגים ולהגשימם באופן הנכון והטוב ביותר. על חילונים אלו אמר הרב קוק שיש כפירה שנחשבת כאמונה, מפני שהיא כופרת באמונה קטנה מתוך דרישה לאמונה גדולה, ולכן הסיק הרב שדווקא מתוך הכפירה, האמונה תצמח למדרגה גבוהה יותר (שמונה קבצים א, תרלג).
מתוך תובנה זו באר הרב קוק שאת עוזבי התורה שבדורנו לא ניתן להחזיר בתשובה על ידי איומים בעונש בעולם הזה או בעולם הבא, מפני שגם אם ירצה להיות כפוף ושחוח לא יוכל לעמוד בכך, כי זה נגד טבעו. לכן צריך לפנות אל בני הדור החדש מתוך הערכה לשאיפותיהם ורצונותיהם, ולרוממם בקדושה (אדר היקר עמ' קטו).
ו. המפתח לתיקון הוא בהעמקת האמונה וההבנה שאלוהים ברא את העולם על כלל גווניו, רעיונותיו וערכיו הטובים המתגלים בכל דור כפי המתאים לו. בכל פיתוח ושכלול, מתגלה דבר ה' בעולם בתוספת הארה. על ידי היצירה והיוזמה, האדם שותף בהמשכת דבר ה' וברכתו לעולם.
לימוד התורה בדורות אלו צריך להיות מתוך מודעות לחזון הכללי של תיקון העולם, ומתוך הבנה עמוקה שחזון גדול זה מתגלה על ידי כל כלליה ופרטיה של התורה, ודווקא על ידן ניתן לדייק ולהעצים את העשייה הברוכה.
ז. על ארבעה יסודות עם ישראל מבססים את האמונה:
א – יסוד האמונה הראשון הוא התגלות ה' לכל עם ישראל במעמד הר סיני, גילוי עצום שאין אחריו פקפוק, שם נתן לנו את התורה שעל ידה מתבררת משמעות האמונה. גם ניסי יציאת מצרים ותקופת המדבר נועדו לברר את האמונה ומשמעותה. מהגילויים הגדולים הללו התברר שה' מושל בכל ומשגיח על עולמו, והוא בחר בישראל להיות לו לעם סגולה כדי להמשיך על ידם ברכה לעולם (ועי' בפרק א, ד-ו).
ב – יסוד האמונה השני הוא התגלות ה' דרך תולדות עם ישראל בכל הדורות. זו משמעות היותנו עמו של ה', שנאמר: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי – תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), ונאמר: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'" (שם מג, י). כאשר ישראל זוכים לגלות את דבר ה' בעולם – נמשכת על ידם ברכה. וכאשר מועלים בתפקידם וחוטאים – נענשים (פרשת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ"). כדי שנבין עניין זה כראוי, נצטווינו ללמוד את ההיסטוריה של עם ישראל, תחילתם בתנ"ך והמשכם בדברי חכמים עד ימינו.
ג – יסוד האמונה השלישי הוא ההתבוננות בבריאה על כל פלאיה, ובמרכזה האדם שנברא בצלם אלוהים (תהילים קד). התבוננות זו הכוללת גם את לימוד מדעי הטבע, מעצימה באדם את אהבת ה' ויראתו (רמב"ם יסודי התורה ב, ב ופירוש המשניות חגיגה ב, א). כדי לבסס יסוד זה בחיינו, קבעו חכמים לומר בתפילה מזמורי תודה והלל לה' על פלא הבריאה ועל כל הטוב שבחיים, גם בפסוקי דזמרא וגם בברכה הראשונה של קריאת שמע. וכן תיקנו לברך 'עושה מעשה בראשית' בעת שרואים את נפלאות הבריאה, כדוגמת ימים, נהרות ונופים מיוחדים.
ד – יסוד האמונה הרביעי הוא ההליכה בדרכי ה' על פי הדרכת התורה בכל חייו של האדם. כך הוא ממשיך לעולם את אור ה' וברכתו, ושותף עמו ביישוב העולם ופיתוחו. לכן צריך כל אחד להתמיד בלימוד התורה ולהיות חרוץ בקיום המצוות, ולכוון שמלאכתו וכל מעשיו ייעשו באופן הטוב ביותר כדי להוסיף ברכה לעולם. זהו שנאמר: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו). בעשיית כל הטוב, האדם הולך בדרכי ה' ובכך דבק בו (סוטה יד.).
יהי רצון שהאמונה תאיר את חיינו, ומתוך הזדהות מלאה נלך בדרכי ה', נעסוק בתורה ובמצוות, ניישב את הארץ ונעשה צדקה ומשפט. מתוך כך נתפלל לה' שיאיר על ציון אור חדש, ונזכה כולנו לדבוק בו ברצון ובלב טהור.