יחס הלכתי אל דתלשים

שאלה

שלום כבוד הרב, במסגרת לימודי נתקלתי במושג ההלכתי "תינוק שנשבה" אשר נמצא בשימוש רב בדיונים על יחסים בין חילונים לדתים. אחרי שעיינתי בתשובת החזו"א ושיטת הרמב"ן בשגגת הרבים, שו"ת יהודה יעלה (אסאד) חלק א – יורה דעה סימן נ ואת האיגרות של הרב קוק ועוד עלתה בליבי שאלה, שאלות אלו עלו ביחס לאנשים חילונים אשר בנוגע אליהם המושג של תינוק שנשבה חל, בין אם הם הכירו את היהדות ופרטיה ובין אם לא. משום שהם גדלו במציאות שרווח בה חילול שבת ושאר עבירות. אבל בנוגע לאנשים שיצאו מהדת המושג תינוק שנשבה אינו יכול לחול, משום שהם אכן מכירים את היהדות והלכותיה כמו שצריך. (אפשר להגיד שחלקם לא חוו את היהדות בצורה מתוקנת, אבל זה מחשבה פטרנליסטית משום שברור שישנם אנשים אשר אכן היו דתיים שלמים בנפשם ובעקבות אירוע כזה או אחר החליטו לצאת בשאלה) אכן יש סוגים שונים של יוצאים בשאלה ולכן יש דתלשים אשר אכן יחול עליהם הגדר של "תינוק שנשבה" (תלוי בהרחבה וצמצום ההגדרות לפי הפוסקים השונים) אבל בהחלט קיימים דתלשים אשר הגדר אינו יכול לחול אליהם (כגון דתיים אשר הכירו את הדת בצורה שלמה וגם לא נחשפו לתרבות החיצונית) אנשים אלו, מה היחס התורני שאמור להיות אליהם? נניח לדוגמא: האם מגע ידם פוסל יין? או האם מותר להגיד קדיש עליהם (במצב של מוות טיבעי וכו) אשמח לתשובה הכוללת מקורות משום שלא מצאתי מקורות אשר מדברים על הנושא. אודה לך מראש על התשובה, אריאל

רב משיב

אכן מדרגות מדרגות ישנן, ובזכות הרב קוק שאמר גם עליהם שנחשבים כתינוק שנשבה, משום הרוח החילונית החזקה, ההלכה למעשה היא שכל עוד אינם מתריסים ומזלזלים איננו מחמירים איתם, ואינם אוסרים את היין ואומרים עליהם קדיש, וכמובן שאם הם שמחים להשלים מניין או זימון, הם משלימים. הלכה זאת מובאת למעשה בפניני הלכה במספר מקומות, וכן בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/). מקורות: הרב קוק (אגרת קלח) – אבל אם יחשוב כת"ר שראוי בזה"ז לעזוב להפקר את אותם הבנים אשר סרו מדרכי התורה והאמונה ע"י זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך אשר ה' חפץ בה. כשם שכתבו התס' בסנהדרין כו: ד"ה 'החשוד', שיש סברא לומר שלא יפסל חשוד על העריות לעדות, דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו. וכה"ג כתבו התס' בגיטין מא: ד"ה 'כופין', שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאונסין. כן היא ה'שפחא בישא' של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותתנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון. וכך מובא בסוף ספר אהבת חסד של החפץ חיים כתב בשם הגר"י מולין: "דמצווה לאהוב את הרשעים… כי אצלנו הוא קודם תוכחה, שאין אנו יודעים להוכיח ודיינינן להו כאנוסים". וכן ניתן לדייק בדברי הרמב"ם שכתב "הפורש מדרכי ציבור", היינו שכל הציבור כשר והוא פורש מהם, ולא שרוב עם ישראל אינו דתי, כך שאינו מרגיש שהוא פורש מרוב הציבור, אלא זאת נראית לו מציאות טבעית לחלוטין.

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן