רקע: מאז שסיימתי ללמוד בישיבה התיכונית לפני עשרות שנים, הקפדתי לברך ולהתפלל אך ורק בקצב של דיבור רגיל בין אדם לחברו. נוהג זה מאפשר לי להתפלל בכוונת הלב, לפחות חלק מהזמן. אך תפילה בקצב מהיר לא מאפשרת שום כוונה אף פעם, והיא מעיקה עלי נפשית. לכן מצד אחד אני מקפיד על קצב של דיבור רגיל במה שאני כן מתפלל (כולל הברכות שהן תקנת חכמים מובהקת). אבל מצד שני אני משתדל לעולם לא לומר דברים נוספים במהירות, ובמקום זה אינני אומר אותם בכלל.
שאלתי היא לגבי חזרת הש"ץ. במשך השנים התפללתי תפילת י"ח בקצב של דיבור סביר, ובדרך כלל סיימתי אותה באמצע חזרת הש"ץ ואפילו לקראת סופה. זה המצב במניין רגיל בימות החול, ולפעמים אפילו בשבתות ומועדים (תלוי בקהילה ובחזן). יוצא מכך שרוב תפילת העמידה בלחש נאמרת תוך כדי שהחזן חוזר על התפילה בקול. בעבר הסתדרתי עם זה, אבל בכל זאת העדפתי תפילה ספרדית בתפילת מנחה (בלי חזרה) מתי שהייתה אפשרות לכך.
בשנים האחרונות אני מתקשה יותר, אולי בגלל שאני מתקרב לגיל 60 והריכוז פחות קל. היום קשה לי יותר להתפלל בלחש, בו בזמן שהחזן מתפלל בקול. אבל אני מסוגל לגמרי לעמוד ולהקשיב לחזרת הש"ץ בריכוז ולענות אחריו אמן. האם מותר לי לוותר על תפילה הלחש ולעשות כך? מצד אחד, אני בקיא לגמרי בתפילה. אבל מצד שני, התפילה בו בזמן עם חזן כבר קשה לי.