הר הבית

איני בטוח שהרמב"ם רלוונטי לדיון, כיון שהטענות הם שתיים: 1. לא בטוח שאנו יודעים היכן מותר ללכת. ויתכן שהרמב"ם ידע, ויתכן שחשב שידע וטעה. 2. אנשים שלא מקפידים על טבילה עלולים לעלות בעקבות עלייתנו. וכיום אכן יש מקום לטענה זו יותר מתקופת הרמב"ם. כמובן שלמעשה אנו סוברים שראוי ונכון לעלות להר, כיון שכל הספקות אינם עולים כנגד החשיבות הגדולה של העלייה. ונראה שככל שהזמן עובר, יותר רבנים מקבלים דעה זו, או עכ"פ לא מורים שאסור לעלות. יש בזה הבדל בולט בין רבנים מבוגרים שהתרגלו לאיסור שהיה רווח שנים רבות לפני שהרב גורן ברר את המקומות המותרים (ולוקח זמן עד שדבריו מתפרסמים ומתבררים), לבין רבנים פחות מבוגרים שפחות התרגלו לאיסור וממילא יותר פתוחים לשינוי שנוצר עם השנים. זו נקודה חשובה, להבין את הצד הפסיכולוגי שעומד מאחורי שינויים בפסיקת הלכה. יש חשיבות גדולה לשמור על הדברים הברורים, וממילא יש קושי לשנותם. הקושי לשנות הוא דבר מבורך ששמור על התורה וממצריך את המשנים לברר את דבריהם כראוי.