בצק בשיעור חלה שחלק ממנו לחלות וחלק לפיצות – מכיוון שמדובר על אותו בצק עם אותם חומרים (ולכן ברכת הפיצה 'המוציא'), ורק לאחר עשיית הבצק מפרידים חלק לשים עליו גבנ"צ וכו' וחלק להתפיח ולשים עליו ביצה ושומשום וכד' – מפרישים חלה בברכה, שכן לא מדובר על מאפה מתוק ומלוח. לגבי הסעיף של בצק שמיועד לבישול – גם שם מדובר שאין הקפדה על ערבוב הבצק שמיועד לבישול עם זה המיועד לאפיה, שכן החומרים זהים, וגם לא מדובר על בצק שמיועד להיות מתוק ואחר המיועד להיות מלוח, אלא רק שחלקו לבישול וחלקו לאפיה. כיוון ששאלת אביא לך את הפרק מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה: https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/?srsltid=AfmBOorvXJh77tw_diIx7wSWAJ1-lc22zuFgNyIA2DcmvAK2JcLSZZP9

יא – חלה

המצווה

א. חובה על כל ישראל, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, להפריש תרומה לכהן מבצק שנועד להכנת מאפים העשויים מקמח של חמשת מיני דגן (במדבר טו, יז-כא), וכל זמן שלא הפרישו חלה, אסור לאכול מהמאפה. כיום המצווה מדברי חכמים, עד אשר יגורו רוב היהודים בעולם בארץ ישראל. ב. הכהן ובני משפחתו היו צריכים לאכול את תרומת החלה בטהרה, אבל משנחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, בטל מאתנו סדר טהרת הזאת מי אפר פרה אדומה, ואין הכהנים יכולים להיטהר מטומאת מת. לכן אף שקבעו חכמים להפריש מבצק שנועד לצורך ביתי לפחות 4% מהעיסה, ומעיסת נחתום שנועדה למכירה לפחות 2%, כיום שאין הכהנים יכולים ליהנות מהעיסה, אנו מפרישים כלשהו בלבד כדין התורה. וכיוון שיש בתרומה זו קדושה, עוטפים אותה ומניחים בפח או שורפים בתנור. ג. על ידי קיום המצווה גם בימינו, אנו זוכרים את החזון שעל פיו ציוותה התורה לתת את מתנות הכהונה כדי לסייע לכהנים בעבודתם המקודשת, וממילא גם כיום הלחם שלנו נעשה מקושר לערכי הקודש, וברכה נמשכת לביתנו. כאשר רוב ישראל יחיו בארץ ישראל, חובת המצווה בארץ תחזור להיות מהתורה והברכה תרבה, אך עדיין יהיה אסור לכהנים לאכול את החלה מפני הטומאה. וכאשר נזכה לחזרת סדרי הטהרה לישראל, יוכלו הכהנים לגלות בחייהם את הקדושה ולאכול את החלה (עי' בפנה"ל ב-ג לפרטי החיוב מהתורה כאשר היו הכהנים אוכלים את תרומת החלה).

סדר ההפרשה

ד. רק לאחר עירוב הקמח והמים מתחילה חובת המצווה וניתן להפריש חלה, והזמן המובחר הוא בגמר לישת הבצק. ה. לפני קיום המצווה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה" (יוצאי תימן וחלק מאשכנז), או "להפריש חלה תרומה" (עדות המזרח), או "להפריש חלה מן העיסה" (רבים מיוצאי אשכנז וצפון אפריקה). לאחר הברכה מפרישים חתיכה כלשהי, ויש נוהגים להפריש כשיעור זית (חצי ביצה של ימינו), ויש שאומרים בעת ההפרשה "הרי זו חלה". ו. כיוון שאסור לאכול את החלה המופרשת, צריך לשרוף אותה או לעוטפה ולהניחה בפח. כששורפים אותה בתנור, אין להניחה על תבנית אפייה אלא על תחתית התנור. אפשר לעשות זאת גם כשאופים בתנור מאכל אחר, ויש מחמירים לעוטפה בנייר כסף. ז. שכחו להפריש חלה מהבצק, מפרישים אחר האפייה, ובכך מתירים את המאפה (ובחו"ל מותר לכתחילה להפריש לקראת סיום אכילת המאפה). כמו כן, החושש שמא לא הפרישו חלה מהמאפה שהוגש לפניו, יפריש ממנו פירור קטן לחלה, ויניח אותו במקום שאין חשש שיבואו לאוכלו. ח. מעת שיגיעו הבנות והבנים לגיל מצוות, הם רשאים לקיים את המצווה. יכול אדם למנות יהודי לשליח שיפריש בברכה חלה בשליחותו, אבל המפריש בניגוד לדעתו של בעל הבצק, אין הפרשתו מועילה (ועי' לעיל י, ט).

שיעור החיוב בחלה

ט. שיעור הקמח החייב בהפרשת חלה, הוא נפח של 43.2 ביצים (ביצה – 50 סמ"ק). החשבון הוא של הקמח לפני שלשו אותו עם מים ובלא תוספת תבלינים. כדי לדייק בשיעור הקמח, יש למדוד אותו בכלי שיש בו סימוני נפח, וכל שיש בו לפחות שיעור נפח של 2.160 ליטר – יפריש, ואם פחות – לא יפריש (לכתחילה טוב שיהיה 2.200 ליטר). י. כשאין אפשרות לחשב לפי נפח, מחשבים לפי משקל, אבל כיוון שמדובר בהערכה שתלויה במידת דחיסות הקמח, יש בה ספק, שכן פעמים שקמח בנפח החייב בחלה שוקל יותר ופעמים פחות. לפיכך יש צורך לקבוע שני שיעורים, האחד לחובת הפרשה מספק בלא ברכה, והשני לחובת הפרשה עם ברכה. וכיוון שיש שוני בין סוגי הקמחים, יש צורך לקבוע שיעור לכל קמח:

	חיטה מלא	חיטה לבן וכוסמין	שיפון	שיבולת שועל ושעורה
עם ברכה	1.650	1.550	1.350	1.200
בלי ברכה	1.450	1.250	1.150	1.050

צירופי בצק ומאפים

יא. בצקים או מאפים דומים שלא מקפידים על ערבובם, אם אין באחד מהם שיעור חלה, והצטרפו יחד לשיעור, יש להפריש מהם חלה בברכה לאחר צירופם. בשתי דרכים נוצר הצירוף: א – כאשר שני הבצקים נדבקו בעת הלישה או האפייה עד שאם יפרידום ייתלש מעט מהבצק או המאפה של זה לזה. ב – כאשר הבצקים או המאפים מונחים בכלי אחד או בשקית אחת, או כאשר הם מכוסים במפה. הניחם במקרר, במקפיא, בתנור או בארון שקבוע בקיר, יפריש בלא ברכה. וכן דין מאפים המונחים בכלי אחד, אך חלקם בערימה מעל חלל הכלי בלא כיסוי, ואין שיעור בלעדיהם. יב. הפריש חלה מעיסות שלא היה בהן שיעור חיוב, לא עשה כלום ואין קדושה בחלה שהפריש, ולכן אם אחר כך הצטרפו יחד, יפריש בברכה. ואם הפריש משיעור מסופק בלי ברכה, ואחר כך צירף אליו עוד שיעור וכעת הוא חייב בחלה בלא ספק, יחזור להפריש בלי ברכה. יג. מי שאינו מעוניין לאפות כשיעור החייב בחלה, אינו צריך לאפות יותר כדי לקיים את המצווה. אבל מי שמתכוון לאפות שיעור החייב בחלה, אסור לחלקו לשניים כדי להיפטר מהמצווה. יד. שתי עיסות או שני מאפים שיש בכל אחד מהם שיעור חלה, אפשר להפריש מאחד על חברו כל עוד הם במקום אחד בבחינת 'מוקף' (כמבואר לעיל ט, ז-ח). בדיעבד, אם הפריש שלא מהמוקף – יצא, וכן נוהגים כאשר שכחו להפריש חלה וכבר חילקו את המאפים לאנשים אחרים, שמפרישים חלה ממאפה אחד על מאפים שבמקום אחר (לעיל ט, ט). עשה את הבצקים בחוץ לארץ, יכול להפריש לכתחילה על בצק שאינו באותו מקום.

עיסה שנועדה לחלוקה

טו. שני בצקים שונים שמקפידים שלא יתערבבו, כגון בצק שמרים ובצק פריך, אינם מצטרפים לשיעור חלה. ואפילו בצק אחד שעומדים לחלקו למאפה מתוק ולמאפה מלוח, אין החלקים שעומדים להתחלק מצטרפים. וכן הדין כאשר כמה נשים לשו יחד בצק על מנת להכין מאפה דומה, אלא שכל אחת מכירה את המאפה שלה ומקפידה לקחתו לעצמה – אינם מצטרפים לשיעור. אבל אם יקפידו להיות שותפות מלאות במאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה באקראי, בלא שיהיה עליו סימון אישי, תוכל אחת מהן להפריש חלה עבור כולן. לפי זה, גננת שאופה עם הילדים חלות לקראת שבת, וכל ילד לש לעצמו את בצקו ומדביק עליו את שמו, אין החלות מצטרפות ולא ניתן לקיים הפרשת חלה. טז. כאשר לשו כמה נשים כשיעור חלה על מנת לחלק את המאפים באופן שפוטרן מהפרשת חלה, החלק שנילוש הופקע לגמרי מהמצווה, הואיל וכבר היתה לו שעה שהיה בו כמות של שיעור חיוב ונפטר, ושוב אינן יכולות להוסיף עליו באופן אישי ולהשלים לשיעור חלה. יז. הביאו הקרובים והשכנים מאפים שונים שלא הפרישו מהם חלה כי לא היה בהם שיעור – אם מגישים אותם בסל אחד באופן שיש בתוך הסל שיעור חלה מסוג אחד של בצק שאין מקפידים שלא יתערב בשעת הלישה – מצטרפים, וצריך להפריש מהם חלה. מאפים חלביים עם בשריים או עם פרווה מסוג אחד של בצק, אינם מצטרפים, כי מקפידים לחלקם לפני האפייה. יח. כאשר לשים בצק כשיעור, אף שמתכוונים להקפיא חלקו כדי לאפות אותו לאחר זמן, יש להפריש חלה בברכה.

הקמח והנוזלים

יט. עירב קמחים מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) עם חומרים אחרים כקורנפלור, סוכר, קקאו וביצים; אם מיני הדגן רוב, ויש בהם לבד שיעור חלה, ויש למאפה טעם דגן – מפריש בברכה. ואם יש למאפה טעם דגן ויש שיעור חלה במיני הדגן, אבל אינם רוב – מפריש בלי ברכה. ואם אין למאפה טעם דגן או שאין בדגן שיעור חלה – פטור מחלה. אורז מצטרף לחיטה לשיעור חלה גם אם אין החיטה רוב, ולכן כל שיש במאפה טעם דגן, יש להפריש בלא ברכה. כ. הלש את הקמח במים, טל, שמן זית, יין, חלב, דבש דבורים – חייב בחלה. אבל אם לש במשקים אחרים, כדוגמת מי פירות או מי ביצים, אם לא הוסיף אפילו מעט מים או רוב מאחד מהמשקים הנזכרים – יפריש בלי ברכה.

ייעוד הבצק לאפייה או לבישול

כא. חובת ההפרשה היא מבצק שנועד לאפייה, אמנם לכתחילה נוהגים להפריש חלה בלי ברכה גם מבצק עבה שנועד לבישול. בבישול הבצק שוהה בתוך הרבה נוזל, כמים או שמן (טיגון עמוק), ואילו באפייה הנוזל רק מלווה את הבצק מתחתיו ומצדדיו להטעימו. ובמקום ספק, יפריש בלי ברכה. כב. דוגמאות למאפים: לחם, עוגות, קרקרים, סופגניות אפויות, בקלאווה, מלאווח, מופלטה, כובאנה וג'חנון. גם כאשר הקמח או הבצק נחלטו במים רותחים, כמו שעושים בפחזניות וביגלה גדול, כל עוד האפייה היא שהכינה אותם לאכילה ולא רק השביחה את טעמם, הם נחשבים מאפה. גם פנקייק, קרפ, לחוח, וופל בלגי ובלינצ'ס שלא עשאום דקים במיוחד, דינם כמאפה, ואף שמתחילה עיסתן נוזלית, המראה שלהם זהה למאפה, ויש להפריש מהם בגמר האפייה אם יצרף אותם יחד לשיעור חיוב חלה (לעיל, יא). כג. דוגמאות למאכלים מבושלים שבצקם עבה: סופגניות מטוגנות, פריקסה, פתיתים, אטריות, שקדי מרק, כיסנים (קרפלך). וכן דין קוגל, אף שלאחר בישול האטריות נאפה בסיר, שכן אפייה זו רק משביחה את טעם האטריות שהיו כבר מוכנות לאכילה על ידי הבישול. בצק של קובה פטור לגמרי מחלה, מפני שבנוסף לכך שהכנתו בבישול, מערבים בו בורגול ואין זו לישה רגילה. וקל וחומר שדייסה ומרקים שיש בהם קמח רב, פטורים מחלה. כד. כאשר מתכוון לאפות אפילו חלק קטן מבצק שנועד לבישול, כל הבצק מתחייב בחלה בברכה, ויפריש את החלה לאחר האפייה ולא מהבצק. כך יעשה מי שרוצה לצאת מהספק לגבי בצק שנועד לבישול – יחליט מראש לאפות ממנו מעט. כה. התכוון בעת הלישה לאפות את הבצק העבה ונמלך לבשלו, או להיפך – חייב להפריש ממנו חלה בברכה.

דינים שונים

כו. הפרישו חלה וחזרה והתערבה בבצק, אם לא היה בו פי מאה כנגדה, הבצק אסור. אבל אם עדיין לא התחילו לאכול מהמאפה, יכול זה שהפריש ללכת לחכם, שישב יחד עם עוד שני אנשים כבית דין, ויתירו לו את ההפרשה מעיקרה (כדין תרו"מ לעיל ט, יא). המבקש התרה יאמר שהוא מתחרט על כך שהפריש חלה, ואם היה יודע שהיא תתערב בבצק לא היה מפריש אותה. והם יאמרו לו שלוש פעמים: "מותר לך" או "החלה בטלה", ובכך הבצק או המאפה נעשו מותרים, ועליו לחזור ולהפריש חלה בלא ברכה. כז. אסור להפריש חלה בשבת וביום טוב, ומי שחושש שלא יספיק להפריש לפני כניסתם, יאמר "מה שאפריש בשבת/יו"ט לחלה, הרי הוא חלה", ובשבת/יו"ט יברך ויפריש (ועי' לעיל י, י-יא). אם העיסה נילושה ביום טוב עצמו, מותר להפריש חלה, אך לא ישרוף אותה אלא יעטוף ויניח בפח. בחוץ לארץ מותר לאכול מהמאפה ולהשאיר מעט למוצאי שבת/יו"ט, וממנו להפריש חלה (לעיל, ז). כח. בצק של נוכרי פטור ממצוות חלה גם אם יהודי לש עבורו את הבצק. לפיכך, מאפייה שבבעלות גויים, אף אם כל העובדים יהודים, פטורה מהפרשת חלה. וגם אם יפריש, אין בחלה קדושה (שלא כדין תרומה מפירות). בצק ששותפים בו ישראל ונוכרי, אם יש בחלק הישראל קמח כשיעור חיוב חלה, חלקו חייב בחלה.