ט – הפסקת היריון

כללי הפסקת היריון

א. מרגע שיצא ראשו או רוב גופו של העובר ממעי אימו, הוא נחשב לאדם חי לכל דבר, ולכן אף אם המשך לידתו יביא למיתת אימו, ממשיכים את לידתו. אבל כל עוד העובר ברחם, אין דינו כאדם חי, אמנם אסור להמיתו, ואף מחללים שבת כדי להצילו, שכן הוא עתיד להיות אדם חי. אבל אם לידתו תביא לצער גדול של ההורים או שלו, כיוון שמדובר על שעת הדחק גדול, מותר להפילו. וכך הדין גם אצל בני נח.

לכן כאשר ההיריון עלול לגרום לאישה עיוורון או חרשות, או כאשר התברר בבדיקות שהעובר חולה מאוד ועתיד לסבול כל ימי חייו – מותר להפילו לאחר התייעצות עם תלמיד חכם שמצוי בתחום, וקבלת חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר ולחומרת סוגיית הפסקת היריון.

ב. כאשר אפשר, עדיף שלא לבצע את ההפלה באופן ישיר על ידי סכין המנתחים, אלא לגרום את ההפלה בעקיפין על ידי תרופה שמזרזת את הלידה, או לפחות על ידי נתינת סם ממית בשק ההיריון (גרידה כימית).

שלבי התפתחות העובר

ג. בשלושת הימים הראשונים מרגע התשמיש, הדין יותר קל, שכן מדובר על מניעת השרשה ולא הפלה. וכן בארבעה עשר הימים הראשונים ניתן יותר להקל, מפני שעוד לא הגיע מועד הווסת ולא בטוח שהאישה בהיריון (עי' להלן, יג).

ד. לפני שעברו על העובר ארבעים יום שלמים, איבריו עוד לא התחילו להתרקם, ואין לו עדיין דין של עובר. ולכן גם כאשר לא מדובר על שעת הדחק גדול, ניתן לבצע הפלה. מתחילים לספור ארבעים יום מעת ההפריה, היינו חיבור הזרע לביצית (הביצית מוכנה להפריית הזרע 14 יום לפני הווסת הבא, וממילא פעמים רבות ההפריה סמוכה לליל הטבילה).

ה. מהיום הארבעים ואחד ועד שלושה חודשים, זהו שלב נוסף בהתפתחות העובר, ובמקרים מסופקים אפשר יותר להקל במקום צורך גדול. וככל שהעובר מפותח יותר, צריך סיבה חזקה יותר כדי להתיר את הפלתו. לכן ההוראה היא להזדרז בביצוע הבדיקות הנדרשות.

ו. לאחר שהעובר הגיע לשלב שבו אם ייוולד יוכל לחיות בכוחות עצמו יותר משלושים יום (סוף חודש שביעי), הוא קרוב יותר להיחשב כאדם חי, ורק במקרים קשים מאוד, כחשש סכנה לחיי האם, ניתן להתיר הפלה.