הנצרך לנקביו

כל עוד אדם לא צריך להתאפק בפועל, גם אם יודע שיצטרך לשירותים קודם 72 דקות – יתפלל יניח תפילין ויברך ברכות. אולי יעזור לך שאביא לך את סיכום העניין מתוך ספר הקיצור של פניני הלכה: הנצרך לנקביו י. הנצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אסור לברך ברכות או לומר דברים שבקדושה, ואם אמרם יצא ידי חובה. לכן המעביר שיעור ומתבייש להפסיקו, יכול להמשיך. וכן תלמיד שנמצא בשיעור, כל זמן שאינו צריך מאוד, מפני כבוד השיעור ראוי שיתאפק ולא יצא. אבל המתפלל תפילת עמידה תוך שהיה צריך לגדולים, לא יצא. חשב בתחילת התפילה שיוכל להתאפק 72 דקות, ולאחר התפילה נוכח שטעה, יצא. יא. הנצרך לנקביו אך יכול להתאפק 72 דקות, רשאי לברך ולומר דברים שבקדושה, אבל אסור להתפלל תפילת עמידה גם אם יפסיד תפילה במניין, ואם התפלל – בדיעבד יצא. ואם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד. המרגיש צורך קל מאוד, או שכדי להתפנות צריך ללחוץ עצמו כדי להוציא את הפסולת, לא יפסיד תפילה במניין. יב. התחיל להתפלל בלא שנצרך לנקביו, ובאמצע התפילה נצרך לנקביו: אם יכול להתאפק 72 דקות, יכול להמשיך להתפלל אפילו אם יצא שיתחיל כך את תפילת עמידה. אבל אם ברור לו שלא יכול להתאפק 72 דקות, כל שאינו צריך לעצור עצמו כדי למנוע את יציאת צרכיו, רשאי לסיים רק את החלק שבו הוא נמצא. לפיכך, אם התעורר לו הצורך בפסוקי דזמרה, יתפנה לאחר ברכת 'ישתבח', ואם התעורר לו הצורך בברכות ק"ש, יתפנה בסיום הברכה או הפרק שבו הוא נמצא, ואם הוא באמצע תפילת עמידה, יתפנה בסיומה (וכן הדין לגבי לימוד תורה). ואם באמצע התפילה נתעורר אצלו צורך דחוף להתפנות עד שצריך לעצור בעצמו כדי למנוע את יציאת צרכיו – ילך מיד להתפנות, אבל אם הוא באמצע תפילת עמידה, כיוון שהתחיל בהיתר, אם יכול להתאפק יסיים את תפילתו. יג. הלך להתפנות באמצע תפילת עמידה, אם ההפסקה נמשכה כשיעור שהיה יכול להתפלל את תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, צריך להתחילה מחדש, ואם ההפסקה נמשכה פחות זמן, ימשיך מתחילת הברכה שהפסיק בה. יד. חזן שהתעורר לו צורך לפני חזרת הש"ץ ואינו יכול להתאפק 72 דקות, עדיף שילך להתפנות ואחר יחליפו, אלא אם כן הדבר כרוך בעלבון גדול מאוד. אמנם בעל קורא יכול לקרוא בתורה.   https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/?srsltid=AfmBOorvXJh77tw_diIx7wSWAJ1-lc22zuFgNyIA2DcmvAK2JcLSZZP9