מה היחס הנכון לפי התורה לגבי הנמשכים לבני מינם?
עניין זה מבואר בפניני הלכה שמחת הבית וברכתו פרק ד. אפשר לקרוא מהספר דרך האתר.
אביא לך את תמצית הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה שאני כותב כעת כהמשך לספר הקיצור שכבר יצא:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
יט. כאשר יש בידינו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מעבירתם. אמנם גם כאשר נראה שאין עלינו השפעה ישירה עליהם ביחס לחטא זה, עלינו לאהוב אותם ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהם מקיימים. וכל עוד החוטא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, אין להחמיר ביחס אליו יותר מאשר יחסנו לחוטאים בשאר עבירות חמורות.
לכן כשם שמעלים לתורה מחללי שבתות כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. ויותר מכך – עלינו לקרבם לקהילה הדתית, כדי שיוכלו להתחזק בתורה ובמצוות, ויוכלו לתרום לקהילה ולחברה מכל הטוב שבהם. והמרחיקם מהחברה הדתית, מעבר לכך שעובר באיסור לצערם, גם נעשה שותף בכל העבירות שיעשו בעקבות הרחקתם.
כ. איש או אישה שחשים נטייה לבני מינם, חובה עליהם להשתדל בכל האמצעים האפשריים להרגיש תשוקה גם לבן המין השני, ולקיים באהבה ובשמחה את מצוות הנישואין, תוך קיום מצוות עונה ופרו ורבו. אמנם כל עוד הם חשים שלא יוכלו להתקשר לבן הזוג באהבה ובשמחת מצוות עונה, הרי שלפי תפיסתם את עצמם הם אנוסים, ואינם יכולים להתחתן.
כא. החש נטייה מסוימת לבני מינו, אך יודע בוודאות שיש בו תשוקה ורצון להתחתן עם בן המין השני, אינו חייב לספר על נטייתו בפגישות לקראת החתונה. אבל כאשר הנטייה הזו חזקה יותר אצלו, ויש לו ספקות שמא לא יצליח לשמוח כראוי עם בן הזוג, חובה עליו לספר על כך לפני הנישואין.