ראיתי שכתוב בפניני הלכה (תפילה א, ד) שלדעת הרמב"ן תפילה בעת צרה היא דאורייתא. ורציתי לשאול, שהרי הרמב"ן שם כותב בהסברו הראשון שהלימוד הוא אסמכתא, וכמו שכתוב בפניני הלכה. ובתירוץ השני, כותב: (בסוף דבריו) "ואם אולי יהיה מדרשם בתפילה עיקר מן התורה, נמנה אותו במנינו של הרב ונאמר שהיא מצווה לעת הצרות…" א"כ, נראה לכאורה שסובר שאין מצווה מהתורה להתפלל, אף לא בעת צרה. שהרי, הוא לא מונה את המצווה הזו ואמר שאם יש מצווה להתפלל בעת הצרות, יש למנותה בתרי"ג. וקשה לומר שהתכוון שיש מצווה, אבל אם זה נלמד מהפסוק אז המצווה גם תימנה בתוך התרי"ג. ולא למד מהחצוצרות אלא שיש מצווה כעין תפילה בשעת צרה, ומכאן שאם יש מצווה מהתורה, נסביר שהיא לעת צרה, אך לא למד משם שיש מצווה, כי אם כן, היה לו למנותה. החותם בעת צרה, תודה רבה.
