האופי של פת הבאה בכיסנים היא שזהו מאכל שלא רגילים לאכול באופן קבוע לשם קביעות סעודה כלחם. כדי לעזור לאנשים לדעת על מה מדובר הביאו הפוסקים את שלושת הגדרים הללו, שכן ראו במציאות מה האופי של לחם ומה לא. באופן טבעי יש מקרי ביניים, אחד מהם הוא מאפה רגיל שאין בו בעיסתו משהו מיוחד שמבדילו מלחם, אבל שלא כלחם הוא ממולא, אך מצד שני הוא ממולא בדבר שרגילים לאוכלו עם לחם לשם קביעות סעודה ושביעה. לכן ההכרעה היא שהדבר תלוי בגודלו, זה הסימן שהכי קרוב להחלטה האם הוא נועד לשם קביעות סעודה כלחם או לא.

אביא לך את הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה. אולי דיוק הדברים שם באופן יותר חד יעזור לך לעמוד על הנקודה:

https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/?srsltid=AfmBOorvXJh77tw_diIx7wSWAJ1-lc22zuFgNyIA2DcmvAK2JcLSZZP9

ו – חמשת מיני דגן

מיני דגן אפויים

א. הלחם הוא עיקר מאכלו של האדם, והדבר בא לידי ביטוי בכך שהדרך לאוכלו בסעודה שמתכוונים לשבוע ממנה. אבל על מיני דגן אפויים שאין רגילים לקבוע עליהם סעודה, מברכים "בורא מיני מזונות". ושלושה סוגי מאפים ישנם: א – מאפים שהוסיפו לבצק שלהם טעם שיוצר שינוי מהותי בינם לבין לחם, כגון עוגות וסופגניות אפויות. ב – מאפים שמילאו אותם לפני אפייתם במיני מתיקה, כגון אוזני המן ועוגיות ממולאות. ג – מאפים קשים, כדוגמת בייגלה, ביסקוויטים וקרקרים.

ב. אדם שהחליט במקום לאכול לחם בסעודה, לאכול ממיני המאפה הללו שיעור נפח של ארבע ביצים רגילות (200 סמ"ק), ולשבוע יחד עם שאר המאכלים כפי שהוא רגיל לשבוע בסעודה על לחם; כיוון שמתייחס למאפים אלו כלחם, צריך ליטול ידיים בברכה ולברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון. שיעור המזונות לקביעות סעודה של זקנים וילדים הוא שלוש ביצים, כיוון שהם רגילים לשבוע מכמות פחותה. משערים רק את עיסת המזונות על כל המעורב בה, ולא את המילוי שבתוכה.

ג. לכתחילה נכון שלא לקבוע סעודה אף על שיעור נפח של שתי ביצים ממאפה המזונות, כדי שלא להיכנס לספק ברכות. וכן המתכוון לאכול רק מיני מזונות שלא לשם שביעה, נכון שיאכל פחות משיעור ארבע ביצים. ובדיעבד שנכנס לספק ואכל מזונות אפויים בשיעור ארבע ביצים ויותר, כל עוד לא שבע מהם כפי שרגיל לשבוע בארוחה רגילה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'.

מקרים שונים

ד. התכוון לאכול מעט ממאפה המזונות, ותוך כדי אכילה החליט לאכול ממנו שיעור ארבע ביצים ולשבוע מכל הארוחה: אם מכאן ואילך יאכל שיעור של ארבע ביצים מזונות, ייטול ידיו בברכה ויברך 'המוציא' וברכת המזון. ואם רק בצירוף מה שכבר אכל יהיה שיעור ארבע ביצים של מזונות, ימשיך בסעודתו ויברך בסוף ברכת המזון.

ה. התכוון לאכול ממאפה המזונות שיעור קביעות סעודה, ונטל ידיו ובירך 'המוציא', ותוך כדי אכילתו החליט שלא לאכול מהמזונות שיעור ארבע ביצים; מרגע זה צריך לברך ברכה ראשונה על שתייתו ושאר המאכלים שאינם מזונות אפויים, ובסוף אכילתו יברך 'על המחיה' ו'בורא נפשות', ולא ברכת המזון.

ו. קבע סעודתו על מאפה מזונות, ובטעות בירך עליו 'מזונות' ו'על המחיה' – יצא. וכן כשלא קבע עליו סעודה ובטעות בירך עליו 'המוציא' וברכת המזון – יצא.

ז. על מאפה שיש ספק האם דינו כלחם או כמאפה מזונות, יברך 'מזונות'. והרוצה לצאת מהספק, יקבע עליו סעודה ויברך 'המוציא', או יאכל עמו 'כזית' (חצי ביצה) לחם.

מאכלים שונים

ח. חלה ולחמניה מתוקה דינם כלחם, שכן רגילים לקבוע עליהם סעודה כלחם ולא לאוכלם בין הארוחות למתיקה או להרגעת הרעב. וממילא גם הרוצה לאכול מהן מעט בין הסעודות, צריך ליטול ידיו ולברך 'המוציא' וברכת המזון.

ט. המצה בחג הפסח מחליפה את הלחם וברכתה 'המוציא'. למנהג יוצאי אשכנז, כל השנה ברכתה 'המוציא', כיוון שהדרך לקבוע עליה סעודה. אבל למנהג יוצאי ספרד, כיוון שמצת מכונה קשה ונכססת, ברכתה 'מזונות', ורק המתכוון לאכול שלוש מצות ולשבוע מכל סעודתו, דינן כלחם. אמנם לכתחילה רצוי שיוצאי ספרד יאכלו מצת מכונה בתוך סעודת לחם, או שיקבעו עליה את הסעודה. ובמוצאי פסח, כל זמן שלא יכולים לקנות לחם, נחשבת המצה כלחם.

י. מאפה ממולא בגבינה או בשר: כאשר המאפה עשוי כלחם, כיוון שמילאו בו דברים שנועדו לשביעה ולא מיני מתיקה – אם ייעודו לקביעות סעודה, כגון שהוא גדול, דינו כלחם, ואף אם אוכל ממנו מעט ברכתו 'המוציא'. ואם ייעודו לאכילת עראי, דינו כמאפה מזונות. אבל דין בורקס לעולם כמאפה מזונות, הואיל וגם בצקו שונה מאוד מלחם.

יא. פיצה: ברוב המקרים דין הפיצה כדין לחם, משום שעושים את הבצק שלה כבצק של לחם, ואף שמניחים עליו רסק עגבניות וגבינה צהובה ומיני תבלינים, הרי זה כפרוסת לחם שמרחו עליה ממרחים שונים. אבל אם לשו את הבצק עם מי ביצים או מי חלב ונעשה טעמו שונה במקצת, דין הפיצה כדין מאפה מזונות, ורק אם קבע עליה סעודה, דינה כלחם.

יב. טורטייה וופלים: דינם כמאפה מזונות שאם קבע עליו סעודה נחשב כלחם, שכן הם דקים ודומים למאפה, וייעודם לאכילת ארעי וכדי לתת בהם מילוי.

בישול וטיגון עמוק

יג. על תבשילים של מיני דגן, כגון אטריות, פתיתים ודייסה, לעולם מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', כיוון שהם שונים בתכלית מלחם. וכן דין ביסלי, שקדי מרק, קוגל וסופגניות שמתבשלים בטיגון עמוק.

יד. מלאווח, מופלטה, כובאנה וג'חנון, דינם כמאפה מזונות שאם קבע עליו סעודה דינו כלחם. ואף שיש בהם שמן, אין דינם כבישול, שכן במלאווח ומופלטה השמן מועט, ובכובאנה וג'חנון אף שהשמן מרובה, אינם מתבשלים בו אלא נאפים בסיר ואינם מתרככים כתבשיל.

טו. פנקייק, לחוח, בלינצ'ס, וופל בלגי וקרפ צרפתי, דינם כמאפה מזונות שאם קבע עליו סעודה דינו כלחם. ואף שמתחילה עיסתן נוזלית, המראה שלהם דומה למאפה.

טז. כאשר הקמח או הבצק נחלטו במים רותחים, כמו פחזניות ובייגלה גדול, כל עוד האפייה היא שהכינה אותם לאכילה ולא רק השביחה את טעמם (כמו בקוגל), הם נחשבים מאפה.

לחם מבושל או מטוגן

יז. חתיכות לחם גדולות משיעור 'כזית' (חצי ביצה), שבושלו או טוגנו בהרבה שמן, אפילו אם נשתנתה צורתן ואינן נראות כלחם, נשאר דינן כלחם. אבל אם החתיכות קטנות מ'כזית', אפילו אם נשארה עליהן צורת לחם, כגון קרוטונים שטוגנו בשמן עמוק, דינן כתבשיל מזונות שלעולם ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה'.

יח. אפה חתיכות קטנות של לחם, כל עוד ניכר עליהן צורת לחם, נשאר דינן כלחם, כגון קרוטונים שנאפו בתנור. אבל אם לא ניכר עליהן צורת לחם, דינן כמאפה מזונות, וכך הוא דין כל מאפה העשוי מפירורי לחם או קמח מצה.

יט. טיגון שאינו עם הרבה שמן וגם לא עם מעט מאוד שמן, ספק האם נחשב כבישול או כאפייה. לכן המטגן באופן זה חתיכות לחם או מצה קטנות מ'כזית' ('מצה-בריי'), ראוי שיברך תחילה 'המוציא' על 'כזית' לחם או מצה ויפטרם בכך. ומי שלא רוצה לאכול לחם או מצה, ואוכל מהמאכל המטוגן פחות משיעור שביעה, מחמת הספק יברך 'מזונות', ואם הוא מתכוון לקבוע עליו סעודה, הרי שהוא מחשיבו כלחם, ולכן ייטול ידיים בברכה ויברך 'המוציא' וברכת המזון.

גרנולה, שלווה ופריכיות חיטה

כ. דרך חמשת מיני דגן לאוכלם כמאפה או תבשיל, אבל האוכל אותם חיים או קלויים או מבושלים מעט, מברך 'האדמה' ו'בורא נפשות', הואיל ולא אכלם כפי מעלתם. אבל אם הכינו מהם מאכל חשוב, כמו גרנולה, שלווה ופריכיות חיטה, כיוון שהם מוכנים כל צורכם ואנשים מחשיבים אותם כמאכל שאינו נחות ממיני דגן מבושלים ואפויים, ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'.