גיוס ת”ח לצבא

אענה על כל שאלותיך בפעם אחת – ההיתר לא לעשות צבא בכלל, יכול להיות בנוי רק על הכלל של העוסק במצווה פטור מן המצווה כל עוד היא יכולה להעשות על ידי אחרים. אם כל לומדי התורה יגידו שהם לא עושים צבא כי הם לומדים תורה, מצוות הצבא לא תוכל להעשות על ידי אחרים. אבל אם רק אחוז אחד יאמר זאת, תוכל המצווה להעשות על ידי אחרים. כדי לבחור מי האחוז הזה מתוך לומדי התורה, בוודאי שנאמר שאלו הלומדים על מנת ללמד את התורה לעם ישראל הם המובחרים לעניין זה, וזאת בשני תנאים: א. שהם אכן לומדים על מנת ללמד ולחנך את ילדי ישראל, ובך הם שותפים במצוות שמירת ישראל ובטחון המדינה. ב. מכיוון שמדובר על מצווה ציבורית, נציגי הציבור צריכים לתת אישור לכך, ולא שהדבר ייעשה על דעת עצמם של הלומדים. בפועל המציאות היא שאכן נציגי הציבור נותנים לכך אישור מלא. למרות הנ"ל, יש לציין שלפי המציאות בשטח יתכן מאוד שגם אחוז זה ראוי שיעשה צבא כדי להיות שותף בדבר הגדול הזה שמאחד את האומה סביב הדבר שמציל את חייה. שכן אין זה כל כך מתאים שרב מחנך תורני לא יעשה צבא במציאות כיום שבה מי שלא עושה צבא נחשב פסול, ואין זה מתאים שרב ילמד וידריך את תלמידיו להתגייס כאשר הוא לא עשה צבא למרות שהיה פטור לפי הכללים. כמו כן, הזמן היחסית מועט שלומד התורה על מנת ללמדה נדרש לעשות צבא סדיר (מקסימום שנה וחצי) לא באמת בא על חשבון לימוד התורה, שכן סביר מאוד שתקופה זו תעזור לו ברבנותו (לגבי שירות מילואים, אם יש צורך עבור התלמידים, אפשר לקבל פטור מצה"ל). בפועל תלמידי הרצי"ה נוהגים כך למעשה – חלקם המועט שקועים בעולמה של תורה כדי ללמדה ולא מתגייסים, ורובם, אף אלו השקועים בתורה כדי ללמדה – מתגייסים. לגבי ההיסמכות על שבט לוי לומר שיש פטור גמור לשבט שלם ממלחמה, הרב חושב שזה לא נכון, וכפי שכתב בטור בעיתון שגם שבט לוי היה שותף פעיל בצבא.