ברכת הטורטיה

לפני שאתייחס להכרעת הרב שדין הטורטייה כדין פהב"כ, אתייחס לשאלה השנייה ששאלת לגבי ספרדי שאוכל מעל 162 גרם. אז לדעת הרב מלמד כפי שמבואר בפניני הלכה דין קביעות סעודה לספרדים ואשכנזים חד הוא והולכים לפי נפח ולא לפי משקל. אביא לך את מסקנת הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה: ב. אדם שהחליט במקום לאכול לחם בסעודה, לאכול ממיני המאפה הללו שיעור נפח של ארבע ביצים רגילות (200 סמ"ק), ולשבוע יחד עם שאר המאכלים כפי שהוא רגיל לשבוע בסעודה על לחם; כיוון שמתייחס למאפים אלו כלחם, צריך ליטול ידיים בברכה ולברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון. שיעור המזונות לקביעות סעודה של זקנים וילדים הוא שלוש ביצים, כיוון שהם רגילים לשבוע מכמות פחותה. משערים רק את עיסת המזונות על כל המעורב בה, ולא את המילוי שבתוכה. ג. לכתחילה נכון שלא לקבוע סעודה אף על שיעור נפח של שתי ביצים ממאפה המזונות, כדי שלא להיכנס לספק ברכות. וכן המתכוון לאכול רק מיני מזונות שלא לשם שביעה, נכון שיאכל פחות משיעור ארבע ביצים. ובדיעבד שנכנס לספק ואכל מזונות אפויים בשיעור ארבע ביצים ויותר, כל עוד לא שבע מהם כפי שרגיל לשבוע בארוחה רגילה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'.   ברכת הטורטייה כיון שמטרת הטורטיה לאכול אותה עם מילוי ועל מנת כן אופים אותן, הוי כאילו אפו אותן עם המילוי, וכיון שפעמים רבות נועדו לטעימה כמיני מזונות ולא לשביעה כלחם, ברכתן מזונות אלא אם כן קובע עליהן סעודה. נקודה זו שאף שהמילוי לא ניתן בשעת האפיה הדין כפה"כ כתבו רבים (לא לגבי טורטיה אלא כעקרון מנחה): אול"צ יב, י (לגבי וופלים – "ואף שהמילוי של הוופלים לא ניתן אלא לאחר האפיה, מ"מ כיון שדרכם בכך, חשיב פת העשויה כמין כיסים שממלאים בה, ומברך עליה בתוך הסעודה"), בנין שלום (שם (קב)), ילקו"י קעז, ג בסוף ההערה, ברכת ה' ג י, 202, וכך הובא בשעה"ב הערה צח בשם ברכה כהלכה טו, עמ' 14 שאם עשה העיסה בנפרד על דעת למלאותה, וכך היא דרך אכילתה ועיקר עשייתה לקינוח ותענוג, דינה כפהב"כ. וכ"כ בס' מקור הברכה (סי' סט סק"ד) שעיקר הכרעת הפוסקים, שאם אפה לצורך מילוי נחשב לממולא. וכ"פ לגבי טורטייה הרב רובין בקובץ “מוריה” (שצז – שצט עמ’ רצ). וכן בעל ספר וזאת הברכה בספרו “ליבון הברכה” (עמ’ 265). וכ"כ בספר הליכות ברכות (סימן רי"ב כלל 5), וכ"ד הרב דב ליאור.   סיכום יפה ומשכנע מאתר – https://meshiv.co.il/shelot_vetshuvot/%D7%9E%D7%94%D7%99-%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%A7%D7%A8%D7%A4-%D7%A6%D7%A8%D7%A4%D7%AA%D7%99-%D7%A4%D7%A0%D7%A7%D7%99/ א). בענין ברכת “הטורטייה” שרוב הטורטיות הנמצאות כאן בארץ עשויות מה’ מיני דגן ואין בהם מתיקות כלל, (ויש מקומות כמו במדינת ברזיל ומקסיקו, שנעשית הטורטייה מקמח תירס), והיא עשויה כעין פת דקה ורכה העשויה מבלילה עבה ומרדדין אותה היטב הדק, הדק היטב וממלאים בה בשרים טחונים, ביצים וכדומה, ואין אדם אוכלה כמות שהיא כשם שאוכל פת, אלא עיקר מטרת אפייתה לשם מילוי, ורבים שואלים ודורשין בענין ברכתה. ולכאורה כיון שהיא באה מבלילה עבה צריך לברך עליה המוציא ובהמ”ז, וכמ”ש מרן השו”ע (סי’ קסח סעיף ח’) שלחמניות שבלילתן עבה שקוראים אובליא”ש לחם גמור הוא ומברך עליהם המוציא ובהמ”ז, ורק אותם שבלילתן רכה ודקים מאד שקוראים ניבלא”ש, מברך עליהם במ”מ וברכה אחת מעין ג’. והנה גם הלחמניות שדיבר בהם השו”ע איירי כשהם דקים, וכמבואר במ”ב (ס”ק לו) ובשעה”צ (ס”ק לא), ומ”מ ברכתן המוציא כיון שבאו מבלילה עבה וכפי הכרעת השו”ע ע”פ התוס’ בברכות (מב. ד”ה לחמניות), והרא”ש (פ”ו סימן ל). ב). אלא שאם כנים הדברים שכל שבלילתו עבה ברכתו המוציא וכל דבר שבלילתו רכה ברכתו מזונות, צ”ע ממה שכתב הרמ”א (קסח, יד) דאפילו דבר שבלילתו רכה שאפאה בתנור, ברכתו המוציא. וצ”ע דמאי שנא מניבלא”ש. וכבר נתקשה בזה המג”א (ס”ק כ), ותי’, דהתם לא איירי הרמ”א ברכים כל כך. ומבואר יוצא מדבריו, ד”דקין” לחוד לא מהני להפקיעו משם מפת, אלא בעינן נמי שיהיו “רכים”. וכ”כ המ”ב (ס”ק לז) ודווקא באלו שהם “רכים ודקים” ביותר, אבל אם אינם “רכים ודקים” כ”כ מבואר בסעיף י”ד דדין לחם עליו ומברך המוציא. עכ”ל. והנה לא נתבאר לנו שיעור רכותה מהי, דשמא רק בבלילה רכה מאד, כגון לחם התימני הנקרא “לחוח”, וכן “קרפ צרפתי”, “פנקייק”, וכיוצא באלו, שכשאוחזין בקצה אחד שלהם הצד השני נכפף ומתקפל בקלות, לפי שהמרקם שמהם הם עשויים היא בלילה רכה, לא כן לחם שבלילתו עבה שרידדוהו עד שנעשה דק ששונה בעצם במרקם שלו, שמא אינו בכלל הרך שאליו כוונו. ועל כן בנידון פת זו הנקראת הטורטייה, שראיתיה והיא דקה, ומ”מ אינה רכה כ”כ ואע”ג שנכפפת ונוח למלאות בה, מ”מ כיון שעיקרה עשויה מבלילה עבה, שמא אין זה בכלל רך כמו אלו הנז’ וא”א להפקיעו מתורת פת. והכי משמע בעמק ברכה הוב”ד בט”ז (סק”ט) ובמחצית השקל (ס”ק כ), גבי המאפה הנקרא נאליסק”י שברכתו מזונות, וז”ל: דלא מצינו במדינותינו עיסה שבלילה רכה וכולם בלילתן עבה אף שהפת הוא דק מאד על ידי העריכה ע”י גלגל, אבל העיסה בלילתה עבה, אלא כגון הני נאליסק”י ששופכים מים ע”ג קמח והוא רך מאד, עד שלרכותו אי אפשר להעריכו ביד, או לגלגל בגלגל של עץ אלא שופכים ממנו על עלים רחבים וכו’. עכ”ל. וכ”כ הגר”ז (שם סעיף יג) דכל שאין בלילתן רכה מאד דרך בני אדם לקבוע עליו סעודה לפעמים וברכתו המוציא אע”פ שאין בלילתן עבה לגמרי. ג). אלא שבאמת יש לצרף בנד”ד עוד את שיטת רש”י דפי’ את ההיא סוגיא דברכות (מב.) בלחמניות שמברכין עלייהו מזונות אם לא קבע עליהן, דאיירי באובליא”ש, היינו עיסה שבלילתה עבה, וטעמו, דכיון שאופן עריכתם בצורה דקה ליכא עלייהו תורת פת. וכדברי רש”י תפס הרשב”א בחידושיו לברכות (מב.), ובמשב”ז (סי’ קסח סק”ט) כתב, דר”י חשש לשיטת רש”י. ולפי”ז אפילו אם נימא דהטורטייה אינה רכה כ”כ, מ”מ כיון שדקה היא, יש לברך עליה במ”מ. והן אמת שהתוס’ והרא”ש וכוותיהו תפסו הטור והשו”ע, שהלחמניות דאיירי הגמ’ הם הניבל”ש שבלילתן רכה. מ”מ כתב הרב ערוה”ש (סי’ קסח סעיף ל) דבפת שהיא דקה מאד, אפשר דגם התוס’ יודו לרש”י, שברכתה מזונות. וכן ראיתי שהעלה בשו”ת מנחת יצחק ח”א (סימן עא או’ ו’), שגם פת שבלילתה עבה ורידדה במכונה דק דק, ברכתה מזונות, וכתב דמצד הסברא פשוט שכן הוא, דמה לי פת שמתחילתה היתה דקה ע”י בלילה רכה, ומה לי פת שרידדה היטב ע”י מכונה עד שנעשית דקה, דבר אחד להן, וגם הביא ראיה מפת סופגנין שנעשית מבלילה עבה ולבסוף טיגנה דאזלינן בתר הטיגון, וברכתה מזונות וכמ”ש השו”ע (שם סעיף יג). וכן ראיתי שנקט לדינא הגר”מ לוי בספרו הבהיר ברכת ה’ ח”ב (פרק ב’ עמוד קמא ובהע’ 57) דאף שתחילת העיסה עבה, אם עתה ע”י הרידוד העיסה מתקפלת ורכה ואין הדרך לקבוע עליה סעודה, ברכתה מזונות. ולפי”ד צ”ל דמאי דנקט השו”ע (סעיף ח’) “בלילתה רכה”, לאו דווקא הוא, אלא אורחא דמילתא נקט לפי שכן הוא הדרך בבלילה רכה להיות דק. (ומאי דבני אשכנז נהגו לברך על המצה המוציא במשך ימות השנה, אע”ג שהמצה דקה מאד, וע”כ כיון דעיקרה בלילה עבה, ויש לדחות, כמ”ש המחז”ב סי’ קנח סק”ה, לפי שהוא לחמו של פסח, ועוד, שהרגילות לקבוע עליו סעודה. ועי’ בשו”ת מנח”י שם משכ”ב). ד). ובאמת דלענ”ד נראה שהעיקר שיש לברך על פת הטורטייה מזונות מעוד טעם ברור, ואבאר, דהנה זה פשוט דפת זו אין רוב בני אדם אוכלים אותה לבדה כמות שהיא בתור פת לשם סעודה לשבוע, ותמיד מגיעה עם מילוי בתוכה, ואדרבה מצוי שמגישים אותם בחתונות וכדו’ (“בגופה”, “בר”) קודם הסעודה, לשם קינוח סעודה עם יתר המאכלים הנמצאים שם לקינוח, ואע”פ שמשביעה אין זה אלא מחמת המילוי שבתוכה ולא מחמת הפת עצמה. וצירוף המאכלים האחרים לא מחשיבו ללחם גמור, דגם המג”א (סי’ קסח ס”ק לג) איירי, כשקובע על הלחם סעודתו ולא שעשייתו יגרום להחשיבו לחם. וכ”ש להברכ”י (שם) דפליג. וכ”כ המנח”י (שם או’ י’). והרי הטעם שכתב השו”ע לברך על הנבלי”ש מזונות, הוא משום מ”ש הריב”ש (סימן כח) שאין הדרך לקבוע עליהם סעודה, אלא אוכלים מהם מעט בקינוח סעודה, דומיא דפת הבאה בכיסנין. וכ”כ בספר בשמים ראש (סימן כב) וזה לשונו: ועל דבר הלחמים הדקים מאד, שהבאת מההוא דתחילתו עיסה וסופו סופגנין, כבר דיברו בזה רבותינו בעלי התוס’ ודעתי נוטה שכל לחם דאין דרל בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשבוע, אלא לפרקים בתורת מעדנים ומאכל פלוטיקין, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכה בפנ”ע, ואין לומר הרי שניהם זנים האדם זה כזה שהרי מין אחד להם, א”כ תשאל אף על המבושל וכו’ עכ”ל. וכן כתבו המג”א והמ”ב (ס”ק לו) דהטעם שעל לחמניות כתב השו”ע לברך המוציא, לפי שעשוי לאכילה, משא”כ כעכין יבשים הנז’ בסעיף ז’, אינם עשויים לאכילה אלא לקינוח. וכ”כ הלבוש (סימן קסח סעיף ט’) שכל שאינו לחם של רובא דעלמא, ברכתו מזונות. וכ”כ המאמ”ר (שם) שכל שלא נאכל לשובע כדרך פת, יש לו דין פת הבאה בכיסנין ולא נחלקו ג’ הדעות הנז’ שם בשו”ע לדינא, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והשווה שבכולם שאינו נאכל כדרך פת. וכן יוצא מבאר לפמ”ש המחז”ב (סי’ קנח סק”ה) להשיב ע”ד הכנה”ג. וכ”כ בס’ דרך החיים (הל’ ברכות או’ ג’), ובשו”ת בית אפרים (או”ח סי’ יב). ועי’ היטב עוד בביה”ל (סוף סי’ קסח ד”ה פשטידא) שכתב, דפת הממולאת בבשר ודגים, אם ניכר שהפת עשויה לקינוח ולא לקביעות סעודה, ברכתה מזונות. ע”ש. וכן יש ללמוד ממ”ש השדי חמד (אסיפת דינים מערכת ברכות סימן א’ אות יא) שעל ‘הליקום’ שעושין בעיר הזו לסעודת שחרית של שבת ויו”ט שאוכלים מאכל חלב ועושים ‘הליקום’ מעיסה שלשין אותה ‘בחלב וחמאה’, כדי לאכול סעודת קבע, יש לברך המוציא וברהמ”ז, ושכן יש ללמוד ממה שכתב הרב דברי מנחם בשם הרב מהרר”י עזריה שכתב וז”ל, העושים עיסה לעשות ממנה פת הבאה בכיסנין ועושים מאותה עיסה גלוסקאות גדולות כדי לאכול בסעודה בבית השמחה ובשבת ויו”ט, אף דנותנים בתוכה תבלין ושמן וביצים, מברכים המוציא, כיון דאדעתא דהכי עשויה הו”ל כלחם גמור, ואם רוצה לאכול מהם דרך ארעי, חייב לברך המוציא וג’ ברכות דאדעתא דהכי עשו אותו כלחם לקבוע סעודתו עליו, וכו’. הרי דאזלינן בתר עיקר הכוונה בעשיית הפת אם הוא לקביעות סעודה אם הוא לקינוח. וע”ע בלב חיים ח”ב (סי’ פח) שהביא בשם הרב זרע אמת (סימן כח), שעל פת נילוש במי פירות המנהג לברך המוציא. עכ”ל. וע”ע בשו”ת אול”צ ח”ב (עמ’ צז) מ”ש גבי לחמניות מתוקות ומצה, וש”מ דאזלינן מעיקר הדין אחר הפת שלפנינו אם הרגילות לקבוע עליה סעודה. וע”ע בשו”ת שבה”ל ח”ח (סי’ לב), משכ”ב. ועי’ מה שנבאר עוד בתשו’ הקודמת. וכן ראיתי בנד”ד שהעלה הגרי”מ רובין בקובץ “מוריה” (שצז – שצט עמ’ רצ) גבי הטורטייה שברכתה מזונות, מפני האי טעמא שאין דרך רוב הני אדם לאוכלה בתור פת. גם בעל ספר וזאת הברכה בספרו “ליבון הברכה” (עמ’ 265) העלה, שברכת הטורטייה היא מזונות למרות שבלילה עבה, אלא ששם דימהו לדין הטרוקנין, ולענ”ד כוותיה ולא מטעמיה, לפי שטרקונין בלילתן רכה מאד כנז’ במג”א ובמ”ב (שם) והוי עיסה דלילה הנשפכת, וכבר נתבאר דבנד”ד אינו רך כ”כ. ושו”ר שכן העלה הה”כ בקובץ יתד המאיר (אייר ע”ד סי’ קנב), יעו”ש. וכן שדר לי ידידי רבי אייל אזולאי שליט”א תשובת כת”י, שהעלה כן הלכה למעשה.