צריך לפנות לאיש מקצוע שבקיא בעשיית מקוואות. יש אנשים שזו העבודה שלהם. אביא לך פה את מסקנת הדינים העולים מפניני הלכה טהרת המשפחה פרק י (ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה. הדברים הבאים הם מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה 'זוגיות ומשפחה' שנכתב כעת כהמשך לספר הקיצור שיצא השנה – https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/
י – מקוואות
חשיבות המקווה
א. לגודל חשיבות המקווה, חובה על כל קהילה לבנות מקווה, ומצווה שיהיה נקי ונעים ביותר. נוהגים להדר לכתחילה בהלכות בניית המקווה ולחשוש לדעות פוסקים יחידים, גם משום מעלת קדושת ישראל, וגם משום שהמקווה משמש ציבור נשים גדול על גווניו ומנהגיו. אמנם כאשר ההחמרה תגרום לקושי בהקמת המקווה, אין להחמיר. קל וחומר שאין להחמיר בחומרות חדשות, שיש בהן משום הוצאת לעז על הטובלות בעבר.
שיעור המקווה
ב. מי המקווה צריכים להיות כשיעור ארבעים סאה לפחות, כ-310 ליטר, בהם יכול כל אדם לטבול את כל גופו כאחד. אמנם בפועל, כיוון שיש שחישבו שיעור ארבעים סאה קרוב לאלף ליטר, כך נוהגים לכתחילה כדי לצאת מכל ספק וכדי שיהיה נוח לטבול. וכאשר נאלצים להכין מקווה שאין בתכולתו אלף ליטר, מתרחקים ככל האפשר מהשיעור הנמוך, כדי להתרחק מהספק.
ג. גם מי מעיין צריכים שיעור ארבעים סאה, וכאשר מי המעיין זורמים, מצרפים את כל המים ממקום נביעתו ועד סוף זרימתו לחישוב ארבעים סאה.
מי המקווה
ד. מי המקווה צריכים להיות מחוברים לקרקע כדרך טבעם, רק כך הם טהורים ואינם יכולים לקבל טומאה. לכן ניתן לטבול במעיין, בים או במי גשמים שנקוו בבור. גם בריכה שנבנתה על ידי לבנים ובטון בתוך מבנה או על גגו, ואפילו על גבי מאה קומות – כשרה למקווה, הואיל והיא חלק ממבנה המחובר לקרקע. אבל מים שנותקו מהקרקע על ידי אדם או כלים, יכולים לקבל טומאה, וממילא בעת שהטמא ייגע בהם, המים ייטמאו וכבר לא יוכלו לטהרו. לכן מי גשמים שנאגרו בתוך כלי כמיכל פלסטיק או מתכת, פסולים למקווה. לכן אף שפעמים רבות המים שזורמים בצינורות לברזי הבתים באים ממקורות טבעיים של מים, וממילא כשרים למקווה, מכל מקום כיוון שהצינורות עוברים דרך 'בתי קיבול', נעשה הצינור כלי, והמים נפסלים.
ה. נכנסו מי הגשמים למקווה על ידי דברים שיכולים לקבל טומאה, נפסלו. לכן מים שזרמו למקווה על ידי צינור פלסטיק ללא 'בית קיבול' – כשרים, אבל אם הצינור ממתכת ואינו מחובר לקרקע – פסולים. ואם לאחר שיצאו המים מהצינור, המשיכו לזרום על הארץ ונשפכו למקווה – כשרים (דין 'המשכה' מבואר בפניני הלכה, ז-ח).
ו. הרוצה לעשות מקווה בעזרת כלי גדול, צריך תחילה לבטלו מלהיחשב כלי על ידי נקיבת חור בקרקעיתו בקוטר של כשמונה ס"מ, ואז לחברו לקרקע על ידי בטון וכדומה, או על ידי הכנסתו לחפירה עמוקה. לאחר חיבור הכלי הנקוב לקרקע, הנקב נסתם בקרקע ואפשר להוסיף לאוטמו בכל חומר.
ז. רק מים כשרים למקווה, אבל שאר המשקים, כיין, שמן וחלב, פסולים. לכן אף אם היה המקווה חסר קורטוב מים, אין אפשרות להשלימו בשאר משקים.
מים זורמים ועומדים
ח. מי מעיין שמקורו במי תהום, היינו במים הנובעים מהקרקע, כשרים לטבילה גם כשהם זורמים, אבל מי מקווה כשרים רק בעת שהם עומדים. ים כשר לטבילה אף שמימיו נעים ונדים באופן טבעי מחמת הרוח או נהרות שנכנסים לתוכו.
ט. נחל אכזב, כלומר נחל שזורם בעקבות הגשמים ולאחר מכן פוסק מלזרום, דינו כמקווה. אבל נהר שמקורו במעיין נובע, דינו כמעיין. ואם בימות הגשמים ולאחר הפשרת השלגים מימיו מתרבים, הולכים אחר הרוב: כאשר רוב מימיו מנביעת מי התהום, דינו כמעיין. וכאשר רוב מימיו ממי גשמים או מהפשרת שלגים, דינו כמקווה, ובכל משך זרימתו הוא פסול לטבילה. אמנם אפשר לטבול בנהר כזה על ידי הקפת מקום הטבילה במחיצה של מחצלת, באופן שזרימת הנהר לא תהיה ניכרת בתוך המחיצה.
י. נפרץ במקווה סדק, ומים זוחלים ויוצאים ממנו – המקווה פסול עד שיסתום את הנקב בדבר שאינו מקבל טומאה, כדוגמת חומרי איטום. אך במקרה שגם לאחר שיצאו כל המים עד גובה הסדק, יישארו במקווה ארבעים סאה – המקווה כשר בדיעבד גם בעת שמימיו זוחלים.
יא. לכתחילה מחמירים גם כאשר אין זחילת המים מהסדק ניכרת עד שיוצרת תנועה במים. אמנם אם אין במקווה סדק, אלא ירידה קלה במפלס המים בעקבות בליעתם בקרקע או התאדותם, שניכרת רק כעבור שעות רבות – המקווה כשר.
זריעה והשקה
יב. לאחר שישנו מקווה כשר, ניתן להוסיף וליצור על ידו עוד מקוואות בדרך של 'זריעה' או 'השקה':
זריעה: כשם שמקווה כשר מטהר את הטובלים בו, כך הוא מטהר ומכשיר מים פסולים שהוסיפו לתוכו, גם אם הם פי אלף מהמים הכשרים. ואם מים אלו יגלשו וימלאו עוד בריכות רבות, כל הבריכות יהיו כשרות לטבילה.
השקה: גם מים פסולים שבאו רק במגע עם מי המקווה, נעשו כשרים לטבילה. לכן מקווה כשר שבצדו בריכה של מים פסולים, אם יחברו אותם על ידי חור שקוטרו לפחות 5 ס"מ, הבריכה תהפוך למקווה כשר. מעיקר הדין, אף אם יסתמו לאחר מכן את החור שבין המקווה לבריכה, המים שבבריכה כבר הפכו למקווה כשר ושוב לא ייפסלו.
המקוואות בימינו
יג. בעבר, שלא היתה מערכת צינורות להובלת מים, נהגו לטבול במעיינות, ימים ונהרות. ובמקומות שלא היו סמוכים למקורות מים, חצבו בור ארבעים סאה לאגירת מי גשמים. בעקבות מציאת פתרונות להובלת מים, וכדי שהמים לא יזדהמו מחמת ריבוי הטובלים, מפרידים בין מאגר ('אוצר') של ארבעים סאה מי גשמים, לבין בריכת הטבילה. ואת בריכת הטבילה מכשירים על ידי הזרמת מי ברז לתוך המאגר הכשר, וממנו המים גולשים לתוך בריכת הטבילה ('זריעה'). או על ידי נקב שמחבר בין מי הברז שמילאו בבריכת הטבילה לבין המאגר הכשר ('השקה'). באופן זה יכולים להחליף את המים שבבריכת הטבילה בתדירות גבוהה (כיום רבים עושים את שתי הדרכים יחד כדי לצאת מכל ספק).
מקווה מקרח ושלג שהופשרו
יד. מים פסולים שהתגבשו ונעשו שלג או ברד או קרח, בשעת הצורך כשרים למקווה. לפיכך, כאשר יש צורך לעשות מקווה בימות הקיץ, במקום להמתין עד שיגיעו גשמים, אפשר להקפיא מים בחדר הקפאה, ולהוביל את גושי הקרח על משטחים של עץ שאינם כלי, ולהניחם להפשרה סמוך למקווה כדי שהמים שיצאו מהקרח יימשכו על גבי הקרקע וייכנסו למקווה.
טו. אף שלדעת רבים השלג כשר לטבילה גם בעודו שלג, למעשה מקובל להחמיר ולא לטבול בשלג, כי אין כל גופו של הטובל בא במגע מלא עם השלג.
טז. מותר לכתחילה לחמם את מי המקווה. וכן מותר ואף רצוי להתקין בתוך המקווה פילטר כדי לסנן את המים, אבל מפני חששות שונים אין להתקינו מחוץ למים.
