לכבוד הרב שליט"א, שלום וברכה! בס' פניני הלכה בליקוטים בהל' תולעים הביא הרב מלמד שליט"א הכלל הידוע, וזל"ש "כלל יסודי בדיני תולעים הוא, שכל חרק או בעל חיים שעין האדם אינה מסוגלת לראותו מחמת קטנותו, אין איסור לאוכלו. כי התורה לא אסרה מיני חרקים שרק במיקרוסקופ אפשר לראותם, אלא התורה אסרה רק מה שעין האדם יכולה לראות (ערוה"ש יו"ד פד, לו, אג"מ יו"ד ב, קמו)." ע"כ. והנה בספר אבן האזל בהל' קרי"ש א:א אות ג' נדפס קונטריסו של הג"ר איסר זלמן ז"ל בענין בין השמשות. ובסעיף ז' שם הביא דברי הרב ר"ד בהר"ן, "שיתכן מה שאין אנו רואין צאת הכוכבים בזמן תלתא רבעי מיל זוהי מסיבת התמעטות ראות העינים, דהלא אמרו בבכורות (נד:) דרועה רואה ששה עשר מיל ואנחנו אין במציאות לראות במרחק כזה ומוכח דהראייה שלנו נתקלקלה." (ובספר מועדים וזמנים ח"ב סימן קכ"ד הביא כן בשם הגרא"ז עצמו, אבל באמת הגרא"ז רק הביא דברי הגר"ד בהר"ן.) לכאורה, אם נחוש שנתמעטו כח העינים שלנו, י"ל דא"א לסמוך על תפיסת הראייה שלנו, ואולי בזמן חז"ל היו מסוגלים לראות יותר, וא"כ מי יקבע לנו השיעור מה נקרא דבר הנראה לעינים? (ואולי יש לדמות הדבר למש"כ בתשובות הגאונים לגבי דיני כזית, דנדון כפי הזית של כל דור ודור. אולם לגבי טריפות כבר כתב הרמב"ם שאפי' אם אנו יודעים שבמכה כזו א"א להבהמה לחיות מ"מ לא נקרא טריפה אלא רק מה שקבעו חז"ל. וכפי הנתבאר בס' חזון איש יו"ד הלכות טרפות סימן ה אות ג. ובכלל נתקשיתי אם אולי יש דרך לפרש מה שבשיעורים הולכים כפי הדור כמש"כ הגאונים ובטריפות כפי זמן חז"ל כפי' החזו"א. וצ"ב.) בכבוד ובהערצה (ובברכת חג כשר ושמח), א. ל.
