הלכות שבת – אינו דרך מלאכה כלל

פעולה שאינה דרך מלאכה כלל.

'אינו דרך מלאכה כלל', הוא מינוח שהובא בפוסקים פעמים רבות, לפעמים כטעם שמוריד את האיסור לדרבנן, ולפעמים כטעם להתיר לגמרי. כאשר אדם עושה פעולה מותרת באופן שכלל לא ניכר הקשר בינה לבין התוצאה האסורה, וגם התוצאה האסורה אינה ניכרת, אלא קוראת בקרבי המנוע של המקרר/מעלית/מצלמה, אזי כיון שגם לא התכוון לעשותה, אנו קוראים לכך "פעולה שנעשתה שלא כדרך מלאכה כלל", ומותר לעשותה בשבת לכת'. ככל שהקשר בין פעולת האדם המותרת, לבין התוצאה האסורה רחוק יותר, חומרת המעשה פחותה. זו הסברה היסודית של הקולות בגרמא ובפס"ר דלא ניח"ל. לכן פס"ר דניח"ל בגרמא – מותר במקום הצורך. פס"ר דלא ניח"ל בגרמא – מותר לכת'. פס"ר דלא ניח"ל בתרי דרבנן – לפעמים מותר רק במקום הצורך ולפעמים מותר לכת', תלוי כמה הדבר ניכר (חיתוך כיתוב שעל עוגת יום הולדת שהותר במקום צורך גדול בלבד, לעומת פתיחת שקית אוכל תוך חיתוך הכיתוב שהותר במקום הצורך. והדוגמאות רבות).

מקורות:

• פעולה שאין בה דרך מלאכה כלל

שו"ע שכ, י – מותר לשבור קרח כדי ליטול מים שתחתיו. בי"ו – ואע"פ שדרך אגב ניתזים חתיכות דקות, אין בעיה, כיון שלא אסור אלא כשמרסק 'כדי' שיזובו מימיו, אבל כאן שאין המים זבים ע"י פעולתו, ואפילו אם יזובו – מועטים הם ולא חשיבי, שרי. ועוד, שאינו מכוון לכך, ועוד שהם הולכים לאיבוד. מ"ב – ועצם שבירת הקרח אינה מלאכה כלל.

וזהו הטעם שהתיר השו"ע שכ, יג לדרוך על שלג אף שגורם להמסתו. וזהו הטעם שלכת' לא ישתין על שלג, שכן נראה הדבר יותר כהמסתו בידיים, וכדפסק הרב בפנה"ל אף שהוא פס"ר דלא ניח"ל בתרי דרבנן.

שו"ע שיט, ח – "אין שורין הכרשינין… אבל נותנן בכברה אע"פ שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה". מ"ב – זה מותר מפני שאינו מתכוון לכך אף שהוא פס"ר. ובאר בנשמת אדם יח, ב שפס"ר אסור דוקא כאשר הוא עוסק במלאכה אלא שאינו מתכוון לפעולתה, אבל כאשר אינו עוסק במלאכה, כגון שנוטל תבן בכברה כדי להביאה לבהמה, אף שבפועל המוץ יפול, כל שאינו מתכוון אין בזה שום איסור.

מ"ב שיג, מה כתב בסברת ההיתר בכיסויי כלים שעשויים לפותחן ולסוגרן תמיד, שגם אם הדרך להדקן בחוזק – מותר, משום "שאינם עשויים לקיום ולאו שם מלאכה עליה".

וכ"כ המ"א במלאכת 'צד' בסוגיית 'סגירת דלת שנפתחה' שמותר לסוגרה אף שיש חיה בבית, כל שעיקר כוונתו לשמור את הבית, שבכה"ג שהיה כבר ניצוד אין בסגירת הדלת שנפתחה משום מלאכה כל שאינו מתכוון לצוד. ע"כ. כמובן שמקרה זה הוא פס"ר דניח"ל בדאו', ואעפ"כ התירו המ"א משום שאין כאן מלאכה כאשר לא מתכוון לעשייתה. וע"פ המבואר י"ל שבנידון זה המלאכה לא ניכרת כלל.

וכ"כ בשש"כ מבוא, ט – ויש שהוא עושה מלאכה, אבל מכיון שהוא משנה בעשייתה שינוי גדול אין בעשייתו כל איסור, 'כי אין זו כלל דרך עשיית אותה המלאכה'. ולכן מותר לרסק בננה בידית של המזלג או בכף, ואין בכך משום מלאכת טוחן (מ"ב שכא,כה). וכן מותר להכין בלילה רכה אם יקפיד לעשות בה שני שינויים, שישנה בסדר נתינת החומרים לתוך הקערה וגם ישנה באופן הבחישה, ואין בכך משום מלאכת לש.

גם בפס"ת שכב,65 באר כך את ההיתר להוליד ריח בבגדים בדרך של פס"ר דניח"ל – שכיון שכל עניין איסור מוליד ריח הוא שדומה לעשיית מלאכה, א"כ כשאינו מתכוון לכך אין כאן דמיון לעשיית מלאכה. ע"כ. כלומר אין לומר שהפוסקים שהתירו זאת הוא משום שסוברים שפס"ר דניח"ל בדרבנן מותר, אלא משום שאינו דומה למלאכה כלל.

וכ"כ בפנה"ל הרחבות יז ג, ג בשם הרב רבינוביץ שטעם ההיתר לדבר כששכחו את האינטרקום שבחדר פתוח, משום שאין זה כלל פס"ר, כי בפס"ר אדם עושה מעשה מיוחד, ואילו כאן מתנהג בטבעיות.

וכ"כ בפנה"ל יז הערה 18 לגבי ענידת שעון שנטען על ידי תנועות היד או אור – "המקילים (שש"כ ויבי"א) סוברים שכאשר אין לו צורך בהטענה, הרי זה כמתעסק, שכן הוא מניע את ידו לצורך אחר לחלוטין, וכדרך אגב השעון נטען בלא שיש לו בכך תועלת. וזה קל מפסיק רישא דלא ניחא ליה, שבפסיק רישא כוונתו לעשות מלאכה, וכאן אינו מתכוון לשום מלאכה בהנעת ידו."

פנה"ל הרחבות לישה ד, ו – ההיתר להכין קפה שחור בשבת ללא חשש לישה – משום שאינו דרך מלאכה כלל.

וכן לגבי אכילת מרק מצלחתו עם מזלג ולא עם כף כדי שיעלה לו רק אוכל ולא נוזל, הדבר מותר משום שבכה"ג הוא דרך אכילה ואינו דרך מלאכה כלל. אבל אם עושה זאת סמוך לאכילה תוך כדי הכנתה, כגון הוצאת התירס מהנוזל שבקופסת השימורים – אסור לעשות זאת מזלג, שכן בכה"ג הוי המזלג כלי שנועד לברירה.

פנה"ל הרחבות פרק ט, סעיף ה, ו – "פס"ר דלא ניח"ל בתרי דרבנן… ונראה שלא רצו להתיר לכתחילה מפני שעצם המעשה אסור, אבל בשעת הצורך מקילים. ועיין להלן יח, ג, 2, לעניין חיתוך עוגה שיש עליה אותיות, שאף שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן רבו המחמירים, וביארתי שם ובהרחבות יח, ג, ה, שהוא מפני שהאותיות הללו ניכרות מאוד. והרי לנו שלדעת רבים מהאחרונים, לא תמיד אפשר להקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן".

פס"ר בגרמא: אם לא מכוון למעשה האיסור שנעשה בגרמא, כתב המנהיג שהדבר מותר (כתב שדין גרמא ביו"ט דינו כשבת, אך מותר ביו"ט להוסיף פתילות בנר אע"פ שיכלה השמן יותר מהר, שאין זה גורם לכיבוי ואע"ג דפס"ר הוא, מ"מ שרי 'דאין מתכוון לאותו הגורם אלא להאיר לו יותר'). וכ"כ המאירי בשם יש מפרשים (יש מפרשים ש'מאחר שאינו מכבה אלא גורם, אף בפס"ר מותר'). וכן מוכח דעת ר"ח שהתיר לפתוח דלת כנגד נר דולק אף שיכבה מהרוח, 'שאין זה אלא גרמא'. וכ"כ האבנ"ז בדעת הרשב"א. למעשה – פס"ר דניח"ל בגרמא מותר במקום הצורך (בצרוף הפוסקים שפס"ר בדרבנן מותר. מנוח"א טז). ופס"ר דלא ניח"ל בגרמא מותר לכת', וזהו טעם ההיתר בפתיחת מקרר ומעלית (פנה"ל יט,5. וכן הקדיש לזה פיסקה בהרחבות יז א,ג).

מקרים מותרים על פי הטעמים הנ"ל:

– לשפוך מים רותחים לכוס שיש בה שיירי טיפות, ולהכניס כף רטובה לתוך כלי ראשון (פנה"ל י, ט) – כיון שאין זה דרך בישול כלל.

– ללכת על חול אף שעי"כ יוצר צורות שחקוקות על סולייתו, אף שנהנה מאוד לראותם. אמנם אם מכוון ממש לעשות צורות אלו – יהיה אסור.

– לפתוח ולסגור ספר שיש על חודי דפיו אותיות,

– להיכנס לחדר שבמקום דלת יש שרשת שיוצאת צורה.

– להשתמש בברז המים בשבת אף שפס"ר שתעשה מדידה עי"כ בשעון המים.

– לחתוך אשכולית ולאכול ממנה בכפית, אף שתוך כך זבים ממנה משקים, ואף שהוא נהנה מהם מותר, כיון שבכה"ג הוא דרך אכילה גמורה ולא דרך מלאכה כלל. וכן לחתוך פירות כדי לעשות סלט, ואף שהחיתוך גורם לקצת משקים לזוב מהפרי (בפנה"ל יב, ח כתוב שההיתר משום שהוא פס"ר דלא ניח"ל בתרי דרבנן. וע"פ המבואר היתרים אלו מובנים מאוד, לא בגלל הכלל היבש של פס"ר דלא ניח"ל בתרי דרבנן, אלא משום שאינם מלאכה כלל).

– ללכת במקום שיש בו מצלמות – לא משום שהוא פס"ר דלא ניח"ל, אלא משום שאין בזה כלל מלאכה, שכן אנשים לא מצטלמים כך כלל וכלל, ופעולת האיסור אינה ניכרת כלל. פנה"ל הרחבות יז א, ד – הפעלת חיישנים בלא כוונה ובלא רצון – כאשר אדם הולך ברחוב וגורם לחיישנים לקלוט את דמותו ולצלמו או להפעיל פנס, אין פעולה זו נחשבת אפילו גרמא, ולכן היא מותרת לכתחילה כמבואר להלן בהלכה טו. שהואיל והוא הולך לתומו, פעילות החיישנים הנגרמת עקב כך בלא שהוא מעוניין בה כלל, אינה מיוחסת אליו כלל.

עקרון זה כתוב בפרוש בהרחבות לפרק ט סעיף ה, ט:

יש מקרים שבהם בוודאי תעשה מלאכה ועדיין הוא דבר שאינו מתכוון ואין בזה איסור. דוגמא לזה מההיתר לחתוך ולקטום ענפי ריח לשם ריח (פנה"ל טו, י). כיוצא בזה למדנו בדין מיחם שפינה ממנו את המים הרותחים והכניס בו מים קרים כדי להפשירם, וז"ל מסקנת הגמרא (שבת מא, ב): "אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר (כגון שלא מלאהו כולו) אבל שיעור לצרף אסור. ושמואל אמר: אפילו שיעור לצרף מותר". רש"י: 'שאין מתכוון לכך'. ומבארת הגמרא ששמואל הולך בזה בשיטת ר' שמעון. אלא שיש לשאול, הרי ר"ש אוסר בפס"ר, ואיך התיר כשיש בו שיעור לצרף. והביא הב"י שיח,יב (א) שני תירוצים, וז"ל: "כתב הר"ן (יט, ב): … הכא לאו פסיק רישיה הוא, לפי שכשמצרפין הכלי מחממין אותו תחלה ביותר והכא אפשר שלא יגיע לצירוף מפני שהמים שבתוכו מונעין אותו מלהתחמם כל כך. והרב המגיד כתב (יב,יב) שנראה מדברי הרמב"ם שכל שאינו מכוין לצרף אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות וליחייב,מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי". נמצא למגיד משנה, שכאשר אין נראה כעושה כלי וגם אינו מתכוון לכך, אין בזה איסור כלל. ובפסיק רישיה גם אם יצעק עד מחר שאינו רוצה שהעוף ימות, הכל יודעים שהעוף ימות ולא יתכן שאינו מתכוון לכך, ולכן אסור. אבל כאן מתחשבים בדעתו שאינו מתכוון לצרוף את הכלי כי אינו עוסק בעשיית הכלי אלא רק משתמש בו, ולכן אין למלאכה משמעות בלא שיתכוון אליה, והוא באמת 'אינו מתכוון' גם כשבפועל יש שם גם צירוף.

המשך פנה"ל הרחבות: וזה מקרב אותנו להבנת דברי הערוך, שסובר שכאשר הוא פס"ר דלא ניח"ל (כאשר מוכח שלא ניחא ליה) הוא נחשב כדבר שאינו מתכוון. אולם לא קבלו רוב הראשונים את דבריו, מפני שבמקום שניכר שהוא עושה מלאכה, אי אפשר לטעון שאינו מתכוון לעשותה. ורק כאשר גם יתכן שהיא בפועל לא תיעשה, הוא נחשב דבר שאינו מתכוון. אמנם כאשר אינו רוצה שהמלאכה תיעשה, לעניין שבת הוא נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה. ע"כ דברי פנה"ל.

וכעת בזכות סיכום זה נכתבה תוספת בפנה"ל שבת ט, 2:

פעולה שאינה דרך מלאכה כלל – מותרת. לפעמים מלאכה שנעשית בדרך של פסיק רישא מותרת לגמרי הואיל ואינה כדרך מלאכה כלל, וזאת כאשר לא ניכר כלל הקשר שבין פעולת האדם לתוצאה האסורה, ואף התוצאה האסורה אינה ניכרת. כגון לחתוך אשכולית או להוציא ממנה בכפית, למרות שנסחט ממנה מיץ (להלן יב, 15), וכפי שכתב במפורש בבית יוסף (שכ, י) לעניין שבירת קרח תוך התזת רסיסי מים. וכן לעניין מילוי מים קרים בכלי מתכת לוהט, שאם אין כוונה לצרוף את הכלי – מותר (בית יוסף שיח, יב, בשם המגיד משנה יב, ב; ועי' שו"ע שיט, ח, ונשמת אדם יח, ב, ובהרחבות ט, ה, ט-י; כ, ז, ב). וזה יסוד ההיתר לפתוח דלת מקרר שעובד על תרמוסטט, ודלת חדר שיש בו חימום על תרמוסטט, שהואיל ופתיחת הדלת אינה כדרך מלאכה, ולא ניכרת המלאכה הנגרמת מכך – מותר (להלן יז, ח). יסוד זה למדנו ב­כל המלאכות הנוגעות לאכילה, שכדרך מלאכה אסור וכדרך אכילה מותר (להלן בורר יא, ב, וטוחן יב, א-ב). מנגד, כאשר תוצאת המלאכה ניכרת מאוד, נוטים לכתחילה להחמיר אפילו בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן (להלן יח, 2).

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא