מחילה שאני שוב מטריד את הרב, אבל יש לך גם את סוגיית מעבד?
מעבד. שכא, ב-ו. (פנה"ל יב,ט; שוט'; בירור הלכה)
מלאכת 'מעבד', היא מלאכת נתינת העור בסיד או במלח או בחומר אחר ששואב ממנו את כל המיצים והחומצות, ועי"כ העור יכול להתקיים מאות שנים. וכל פעולה שמכשירה את העור לשימוש בכלל מלאכה זו. לפיכך, אסור לדרוס על העור כדי לעשותו קשה, וכן אסור לרככו בידיים, וכן אסור לסוך אותו בשמן כדי לעשותו רך וגמיש (רמב"ם יא,ו. הסוגיה לקמן בסוף). במשכן היו מכינים עורות ליריעות המשכן (עכ"ל פנה"ל יח,ו).
כהמשך למלאכת מעבד אסרו חכמים למלוח מאכלים שהמלח גורם להם לתיקון משמעותי, שכיון שדומה הדבר לעיבוד העור, חששו שמא יבואו להתיר גם את תיקון העור ויעברו על איסור תורה (סוגיה 2 לקמן).
ומטעם זה אסרו חכמים להכין כמות גדולה של מי מלח או שאר משקים שרגילים לכבוש בהם מאכלים.
ומי מלח מרוכזים מאוד אסרו להכין אפילו בכמות מעטה (סוגיה 1 לקמן).
(בשבת עה: נחלקו לגבי עיבוד וכבישה במאכלים: אמר רבה בר רב הונא, האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. רבא אמר, אין עיבוד באוכלין. אמר רב אשי, ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא (לדרך), אבל לביתא – לא משוי איניש מיכליה עץ.
רשב"א,ר"ן– עיבוד אוכלים אסור מהתורה כרבה בר רב הונא, שכן רב אשי דן בדבריו.
ר"ח,רש"י,רמב"ם,המאירי– אין עיבוד באוכלין,וכרבא. אלא שנחלקו האם חכמים אסרו עיבוד באוכלים: לדעת רש"י חכמים אסרו עיבוד באוכלין, וכמבואר לקמן שאסרו להכין מי מלח ולמלוח חתיכות צנון. ואילו לדעת הרמב"ם אין איסור עיבוד במאכלים, ומה שאסרו חכמים
לעשות מי מלח ולמלוח מאכלים, הוא מפני שדומה הדבר לבישול, שכבוש כמבושל. ולדעת המאירי האיסור בהכנת מי מלח הוא מפני שנראה שעושה לצורך חול ועובר על הכנה משבת לחול, ועוד דהוי עובדין דחול. השו"ע,ב לגבי מי מלח כתב שהאיסור משום מחזי כמעבד,וכרש"י, והמ"ב,ט מביא את דעת המאירי הנ"ל. ולגבי מליחת אוכל כתב השו"ע,ג שהאיסור משום מחזי כמבשל, וכרמב"ם. והמ"ב,טו מביא שלדעת
רש"י הטעם משום מעבד. ולמעשה אין כ"כ נפק"מ מעשיות בין הטעמים הנ"ל, וכדלקמן).
* מי מלח רגילים.
שבת קח: משנה+גמ'–
ת"ק– אסור לעשות בשבת כמות גדולה של מי מלח (המכונה 'הילמי'. כמות כזו רגילים לעשות לצורך שמירתם של מאכלים,
ודמי למעבד. רש"י. או למבשל. רמב"ם), אלא רק כמות מעטה כדי לטבול בהם פיתו או לתיתם לתבשיל (שבכה"ג מוכח
שנעשה להטעמת המאכלים בלבד, והוי דרך אכילה).
ר' יוסי– גם כמות מעטה אסור לעשות, שיאמרו מלאכה מרובה אסורה, מלאכה מועטת מותרת (שכיון שלא מצינו
חילוק במלאכות בין מעט להרבה, יחשבו הרואים את המכין מעט, שמותר להכין מי מלח, ויבואו להכין גם הרבה). אלא מה שמותר זה
לעשות מי מלח ע"י נתינת שמן לתוך המים או לתוך המלח, ואח"כ לערבבם יחד (שהשמן מחליש את כח המלח,
ושוב אין עליהם שם 'מי מלח', ולא דמי למעבד או כובש).
למעשה הסכימו הפוסקים שהלכה כת"ק, שכן במס' ערובין יד: מבואר שאין הלכה כר' יוסי (רי"ף,רמב"ם,רא"ש).
וכ"פ השו"ע– אסור (מדרבנן. מ"ב) לעשות מי מלח בכמות גדולה (שתי סעודות. ר"ן,עול"ש,גר"ז), שכיון שרגילים
לעשות כן כדי לתת לתוכן מאכלים כבושים להתקיים, דמי לעיבוד העור שהמלח מקיימו (מ"ב).
מ"ב– 1. לאו"ד מי מלח, אלא ה"ה לשאר משקים שנותן בהם מלח (וה"ה לשאר משקים שרגילים לקיים בהם מאכלים כבושים
כדי לשמרם, כגון יין וחומץ. פנה"ל אליבא דהרמב"ם).
אלא לחלק את מי המלח לתבשילים. לדעת התו"ש מותר, ולדעת הא"ר אסור. ולזה נוטה דעת המ"ב (שהוסיף
על דבריו שכ"מ דעת המאירי שכתב שהאיסור להכין כמות גדולה הוא משום שנראה כמכין לצורך חול). וכ"פ המנוח"א,טו להחמיר
כדעת הא"ר, שכן גם דעת הגר"ז,בא"ח וכה"ח.
את כוחם ע"י השמן, שוב אין עליהם שם 'מי מלח'. אבל לתת את השמן לתוך מי מלח מוכנים אינו מועיל,
שבעצם עשיית מי מלח מרובים נראה כמעבד (עול"ש ותו"ש. שעה"צ. וכדברי ר' יוסי במשנה, וס"ל שת"ק מסכים)[1].
* מי מלח מרוכזים.
שבת שם- גם לדעת ת"ק אסור לעשות בשבת מי מלח עזים. מאי עזים? כל שהביצה צפה בהן מחמת לחותן.
וכמה מלח יש במים כאלו? שני שליש מלח ושליש מים. ולמה עושים זאת? למורייסא (מליחת דגים).
וא"כ כאשר עושה מי מלח עזים נראה כעושה מורייסא, וסתם מורייסא עושים לזמן מרובה לכבוש בו
דגים (לרש"י מחזי כמעבד, ולרמב"ם כמבשל).
וכ"פ השו"ע– אסור לעשות מי מלח עזים, אפילו בכמות מועטת.
שבת קח: תני ר' יהודה בר חביבא– אין נותנים מלח על מס' חתיכות של צנון או של ביצה בשבת (לרש"י– משום
דמחזי כמעבד, שדבר זה מתקנם והוי כתיקון העור. ולרמב"ם– מפני שנראה ככובש כבשים ומחזי כמבשל).
רב חזקיה משמי דאביי אמר- צנון אסור, ביצה מותר (שאין הדרך לכובשה (רמב"ם), ואין המלח מועיל לתקנה לאכילה (רש"י)).
אמר רב נחמן, בתחילה הייתי מולח מס' חתיכות של צנון בשבת כדי להטעימן, שסברתי שכיון שחריפותו טובה לו
נחשבת מליחתו לקלקולו. אבל מששמעתי את עולא שבא מא"י ואמר ששם מולחים ערמות של צנון בימות החול,
הבנתי שמליחתו מתקנתו ולכן הפסקתי למלוח אותו בשבת, אך ודאי טבלתי אחד אחד, שבכה"ג הוי דרך אכילה,
דמוכח שנעשה לנתינת טעם בלבד.
שו"ע,ג- אסור למלוח 4,5 חתיכות צנון יחד (וה"ה מאכלים הדומים לו כבצל ושום. מ"ב,יג. ואפילו דעתו לאכלם מיד ולא להשהותם
במלח עד שיצא מרירותם מהזעה כדרכם- אסור. מ"ב,יד), אלא מטבל כל אחת לבדה ואוכלה (שבכה"ג מוכח שעושה לנתינת טעם
בלבד, והוי דרך אכילה. ומותר להמתין קצת כדי שהמאכל יזיע מעט ותפוג חריפותו. מ"ב,יז. ובלבד שלא ישהה אותו במלח עד שיזיע כדרכו.
מ"ב,יד). אבל ביצים מותר למולחן (שאין הדרך לעשות מהם כבשים, וגם אין המלח מועיל להם כל כך. מ"ב,יח. וכאביי. רי"ף,רמב"ם,רא"ש).
ונחלקו בטעם האיסור:
רש"י– דמחזי למעבד. שכשם שמליחת העור מתקנתו ומכשירתו לשימוש, כך כל מאכל שהמלח גורם לו לתיקון
משמעותי, גזרו חכמים שלא ליתנו במלח שמא יבוא להתיר גם את תיקון העור ויעבור על איסור תורה.
ושני סוגי תיקונים ישנם בעור וכנגדם במאכלים:
על כל מאכל שרגילים ליתנו במי מלח כדי לשמור עליו זמן רב שלא יתקלקל.
וכגון מלפפון חמוץ שנותנים בקופסאות שימורים של מי מלח (וזהו שכתב שש"כ יא,א "מאכלים שרגילים למולחם לשם שימור").
טבעו (לאפוקי כדי להטעימו). כגון מליחת שום,בצל,צנון (מ"ב,יג ויד) ועגבניות ירוקות (לוית חן ומנוח"א) כדי להפיג את
חריפותם או מרירותם, שעל ידי המלח הם מזיעים וטעמם משתבח. וכגון מלפפונים, שרגילים לכובשם במלח כדי
לשנות את טבעם ולעשותם חמוצים, והוי תיקון (מ"ב,יג. וזהו שכתב שש"כ יא,א "מאכלים שרגילים למולחם לשם כבישה").
רמב"ם– אין מעבד באוכלין, אלא סיבת האיסור הוא מפני שנתינת מאכלים אלו במלח דומה לבישול, שכבוש כמבושל
(ולא הוי דאו' משום שאינו תולדת האור. מ"ב,טז). וממילא כל מאכל שרגילים לכובשו במלח מכל סיבה שהיא (או כדי לשמרו זמן רב,
או כדי לשנות טבעו), בכלל הגזירה. ולטעם זה יש לאסור גם נתינת מאכלים בחומץ כדי לשנות טבעם או לשמרם זמן רב.
השו"ע,ג כתב את טעם הרמב"ם, והמ"ב,טו הוסיף את טעם רש"י. אך נראה שאין נפק"מ מעשית ביניהם לגבי
מליחת מאכלים.
הערות:
הגמ' והשו"ע,ג דברו על צנון, והסכימו הפוסקים שה"ה לשאר מאכלים הדומים לו (רמב"ם,ט"ז,מ"א,מ"ב,יג).
המ"ב,יג כותב על השו"ע שהביא צנון- "והוא הדין כל דבר שצריך מליחה (ט"ז), כגון בצלים ושומים (שצריכים מליחה כדי שיהיה אפשר לאוכלם) ומלפפונים חיים (שצריכים מליחה בכבישה כדי לשנות טבעם למלפפון חמוץ)". והוסיף- "ומ"מ נראה שדבר שאין דרכו לכבוש שרי (פמ"ג)". אמנם לא מצאתי לתוספת זו של המ""ב ע"פ הפמ"ג נפק"מ, שכן בפועל מאכלים שגילו במשך השנים שהמלח מועיל להם, רגילים להשתמש בו כדי לתקנם, ואילו במאכלים אחרים נותנים מלח רק כדי להטעימם, כגון- עגבניות אדומות,גזר,חסה, גמבה,זיתים (שאין רגילים לשמרם במי מלח כמלפפון חמוץ אלא בחומץ או חומר משמר אחר, ולכן אין בעיה
ליתן עליהם מלח. וממילא הוא הדין לכל המאכלים שרגילים לשמרם בקופסאות שימורים, אך לא במי מלח).
נתינת שמן או חומץ מתירה את המליחה.
מ"ב,יד ע"פ המ"א- בנוסף לאפשרות לטבול כל חתיכה בפני עצמה ולאכול אותה מיד, אפשר לשפוך עליהם שמן או
חומץ ושאר דברים שמחלישים את כח המלח, ואזי מותר לאכול גם כמה ביחד, שבכה"ג מוכח ששם את המלח
כדי להטעים את המאכל בלבד, והוי דרך אכילה ולא דרך כבישה (פנה"ל, וכדין מי מלח לעיל).
=> המכין סלט עם מלפפון, צנון או בצל, ורוצה ליתן בו מלח, יתן בו גם שמן (פנה"ל).
3.
שו"ע,ד ע"פ תה"ד– יש מי שכתב שמותר לטבול 'כמה חתיכות' צנון כל אחת לחוד ולהניחם יחד לפניו כדי לאוכלם
מיד 'זו אחר זו' (ואף שהן משתהין קצת במלח תוך כדי שמטביל את השאר ומזיעין, אין בכך כלום, וכדין הטובל חתיכה אחת. מ"ב).
ב"ח– אסור לעשות כן, כיון שבשעה שאוכל חתיכה אחת, החתיכות האחרות בינתיים שוהות במלח ומתקשות.
מ"ב,כ- המנהג שלא להשהות כלל במלח אלא מטבל אחד ואוכל מיד. וכ"כ כה"ח,כו.
וכ"כ הרב בפנה"ל– אף שלדעת רבים מותר להכין כך כמה חתיכות כדי לאוכלם מיד זו אחר זו, המנהג להחמיר
ולאכול מיד כל חתיכה שטבילוה במלח, שאם ישהה אותה קצת יֵראה ככובש מאכל.
שו"ע,ה ע"פ שבה"ל– אפילו דבר שאין הדרך לכובשו במלח, כביצה ובשר מבושלים, אע"פ שמותר ליתן על
כמה חתיכות יחד מלח ולהשהותו עליהם יותר מירקות שהדרך למולחן (וכאביי), מ"מ אסור להניחם לאחר זמן,
דדמי לעיבוד וכבישה.
ונחלקו כמה זמן מותר:
מ"א,ט"ז– לסעודה שלפניו מותר, ולסעודה אחרת אסור. וכ"כ מנוח"א,ז.
גר"א,א"ר– כל עוד עושה כן לצורך השבת מותר, ורק אם דעתו להניחו לאחר השבת אסור (ואז עובר גם על איסור 'הכנה').
ולזה נוטה המ"ב.[2]
מ"ב,כא- אסור למלוח דג או בשר חיים כדי שלא יסריחו, ואפילו רוצה למלחו כדי לאכלו בשבת אחר מליחתו חי אסור,
דמחזי כעיבוד, שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו. אבל מותר להדיח הבשר כדי לאכלו אח"כ חי, ואין זה מקרי תיקון,
שאין התיקון בגוף הבשר, אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו. ולהדיח הבשר שלא נמלח כדי שלא יאסר לאכילה ע"י
בישול, כשחל היום השלישי שלו להיות בשבת, כיון שאינו רוצה לאוכלו היום, הוי הכנה משבת לחול. ואין כאן
כ"כ הפסד, שהרי יכול לאוכלו צלי. וכשיש בדבר הפסד, כגון קצב שמוכר לאחרים, יעשה ע"י גוי. ואם א"א ע"י גוי,
כתבו א"ר ונו"ב שידחינו הישראל.
6.
פנה"ל יח,ו- מלאכת מעבד היא נתינת העור בסיד או במלח או בחומר אחר ששואב ממנו את כל המיצים והחומצות, ועי"כ
העור יכול להתקיים מאות שנים. וכל פעולה שמכשירה את העור לשימוש בכלל מלאכה זו. לפיכך, אסור לדרוס על
העור כדי לעשותו קשה, וכן אסור לרככו בידיים, וכן אסור לסוך אותו בשמן כדי לעשותו רך וגמיש.
(הרחבות- מבואר בגמ' שבת קמא וברמב"ם ובשו"ע שכז,ד שאסור למשוח נעליים או סנדלים חדשים בשמן, שהואיל והם חדשים השמן
מרכך את העור שלהם. אבל מותר לאדם לסוך רגלו במעט שמן ולאחר מכן להכניסה לסנדל חדש, מפני שבעת הסיכה לא נגע השמן בעור,
ואין בשמן מועט זה כדי להועיל לריכוך העור שבסנדל. ובתנאי שלא יתכוון לצחצחו, היינו לעשותו מבריק. שו"ע– "לא יסוך רגלו בשמן
והוא בתוך המנעל או הסנדל החדשים, מפני שהעור מתרכך ודמי לעיבוד. אבל סך רגלו ומניחו במנעל, וסך כל גופו ומתעגל על גב העור,
והוא שלא יהא בשמן הנישוף מגופו שיעור כדי לעבדו, אפילו יש בו כדי לצחצחו מותר, והוא שלא יכוון אפילו לצחצחו".
ואם הסנדל ישן, גם אם סך את רגלו בהרבה שמן מותר לו להכניסה לסנדל, מפני שסנדל ישן אינו צריך יותר עיבוד. אולם אסור למשוח
שמן על סנדל ישן, שמא ילמדו ממנו להקל גם בחדשים. בנוסף לכך, אם השמן מחזק את הצבע שלו, יש בזה איסור צובע (מ"ב שכז,יב) ).
[1] וכ"ד התרומה והמ"א (בירור הלכה). ולדעת הא"ר (שעה"צ) אליבא דהרמב"ם והשו"ע, ת"ק לא מסכים להיתר זה, ולכן לא הזכירוהו.
[2] אין זה כ"כ מעשי ליתן למשל מלח על ביצה לצורך הסעודה הבאה.