- אסור לעבור על כללי הזהירות בכביש. מותר לנסוע קצת יותר מהמהירות שכתובה על השלט, כיון שהחוק מתיר זאת, או על כל פנים לא מעניש על כך.
- אסור לנסוע עם מישהו שנוסע באופן שאם שוטר היה רואה אותו, היה מקבל דו"ח.
פניני הלכה ליקוטים ב פרק י (ניתן לקרוא עוד מהספר דרך האתר של פניני הלכה)
א – נהיגה לא זהירה
אחת השאלות המרכזיות בהלכות שמירת הנפש, ובדורנו אולי זאת השאלה העיקרית: מה יחס ההלכה לאדם העובר על חוקי הבטיחות לתנועה בדרכים. האם אדם הנוסע במהירות מופרזת, או עוקף כאשר ישנו סימון האוסר זאת, או אינו שומר מרחק, עובר בכך על איסור תורה או לא?
הואיל והשאלה חשובה, וידעתי שיתכן שהתשובה האמיתית לא תנעם לחלק מהלומדים, לא סמכתי על שיקול דעתי, ופניתי לרב הראשי, הרב אברהם שפירא זצ"ל, ושאלתיו, האם על פי ההלכה ישנו איסור לעבור על חוקי התנועה בדרכים. ואם ישנו איסור מהי חומרתו, האם הוא איסור מן התורה או מדברי חכמים. ותשובתו היתה חד משמעית, אדם הנוסע במהירות גבוהה שנחשבת למסוכנת ומקובל להעניש עליה, או אדם שאינו מציית לשאר חוקי הבטיחות ומסכן את עצמו או זולתו, עובר על איסור דאורייתא. וזאת מפני שהתורה ציוותה אותנו לשמור על נפשותינו מאוד, ואין הכוונה רק שלא להתאבד, אלא הכוונה להתרחק מן הסכנה ולהיזהר. וכמובן חוקי התנועה לא נקבעו סתם בשרירות לב כדי להרגיז את הנהגים, אלא הם נקבעו על ידי אנשים מומחים שבדקו וחקרו את הנושא והגיעו למסקנה שבמהירות כזו או בעקיפה במקום זה וכדומה, ישנה סכנה, וממילא אדם העובר על חוקים אלו עובר על איסור התורה.
יסוד לחובה להיזהר מדברים מסוכנים למדנו ממצוות מעקה, שנאמר (דברים כב, ח): "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". והוסיפו ופירשו חכמים (ספרי שם), שכוונת התורה במצוות המעקה ללמדנו מצווה כללית, שניזהר ונישמר מכל הסכנות.
כלומר הגג ללא המעקה הוא דוגמא של מצב מסוכן, שהתורה מצווה למונעו באמצעות מעקה. וכן הדין לגבי כל המכשולים והסכנות, שעלינו להישמר מהם ולהסירם. וכן פסק הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש יא, ד): "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר (דברים ד, ט): הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצוות עשה ועבר על לֹא תָשִׂים דָּמִים (שם כב, ח)".
יש להדגיש, כי מי שאינו שומר על חוקי הבטיחות, גם אם שיחק לו מזלו, ושום תאונה לא ארעה לו, מכל מקום בזה שלא נזהר עבר על איסור תורה, שכן התורה צוותה להיזהר. וממילא ברורה תשובתו של הרב הראשי, הרב שפירא, שכל העובר על חוקי התנועה, שנועדו למנוע סכנת נפשות, ושנקבעו על ידי מומחים, במחיר של דם יקר, מבטל מצווה מן התורה ועובר על "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ".
בנוסף לכך, צריך כל מי שנוסע שלא בזהירות לדעת שגם אם הוא אישית לא ביצע שום תאונה, מכל מקום הוא אשם בעקיפין בקיומן של תאונות דרכים. מפני שבנסיעתו המהירה והלא זהירה עזר ליצירת נורמה שלילית, וודאי גרם לכך שעוד נהגים ילכו בעקבותיו, וינסו להדביק את הקצב המהיר שלו, ומן הסתם אחד מהם ייפגע.
ב – איסורים נוספים
בנוסף למצוות התורה של שמירת הנפש, העובר על חוקי הבטיחות עובר גם על איסור לעבור על תקנת הקהל. שהרי הכנסת שקבלה את החוקים האלו נבחרה על ידי הציבור, וממילא יש לתקנותיה תוקף מחייב.
לא כאן המקום לבאר מבחינה הלכתית את התוקף של תקנות הקהל, אם מצד "הפקר בית דין הפקר", או מצד "דינא דמלכותא דינא" לפי רוב הפוסקים, או מצד גדרי שותפות (עי' פנה"ל 'העם והארץ' ו, א-ה). אך בכל אופן ברור, שכל זמן שהחוק איננו סותר את ההלכה, יש לו תוקף מחייב. ולכן אדם העובר על חוקי התנועה, בנוסף על אי זהירותו, שיש בה איסור תורה, הוא גם עובר על איסור בזה שאינו מתחשב בתקנות שתקנו שליחי הציבור.
נהג העובר על חוקי הבטיחות בכלי רכב השייכים לצה"ל, עובר על איסור נוסף של גזל. שהרי ברור שהצבא איננו מסכים בשום פנים, שינהגו בכלי הרכב שלו שלא על פי חוקי התנועה והחוקים הצבאיים. ועל כן הנוהג ברכב צבאי שלא על פי החוק, אפילו אם לא אירע דבר, מכל מקום הוא משתמש ברכב שלא ברשות, ועובר על גזל. וכידוע, גזל ציבור חמור מגזל היחיד.
וכן הדין לגבי כל אדם הנוהג ברכב שאינו שייך לו, כמו למשל הנוהגים ברכב השייך לישוב או לקיבוץ, או נהגים בחברת מוניות או אוטובוסים, שמן הסתם החברה עומדת על כך שנהגיה ייסעו כחוק, ואם עוברים על חוקי התנועה, עוברים גם על איסור שימוש ברכב שלא ברשות.
ג – תוכחה
לעיתים מתעוררת שאלה, מה יעשה אדם שנוסע באוטובוס או מונית, והנהג נוסע במהירות מופרזת שלא על פי החוק, האם צריך להעיר לו או לא? יותר משהשאלה קשה מבחינה הלכתית, היא קשה מפני אי הנעימות שבה, שהרי מצד ההלכה ברור שיש לגשת לנהג ולהעיר לו על נסיעתו שלא על פי כללי הבטיחות. כי אפילו אם יש אחוז אחד שהנהג ישמע, מצווה להעיר לו (מ"ב תרח, ג). ואמרו חכמים, שכל מי שיכול למחות, ויש סיכוי שאולי ישמעו בקולו, ולא מחה, הרי הוא אשם באותו עוון (שבת נד, ב). וכל זמן שיש עוד סיכוי מסוים שהתוכחה תועיל, צריך לחזור ולהוכיח, וכמו שאמרו חכמים (ב"מ לא, א): "הוֹכֵחַ – אפילו מאה פעמים משמע".
יתר על כן, אפילו אם ברור שהנהג לא ייענה לנו יש להעיר לו, מפני שבכל מקרה חובה להוכיח כדי לומר את האמת. כי גם אם ברגע זה התוכחה לא תועיל, ודאי שהיא תשפיע לעתיד, ואם לא על הנהג הזה אז על נהג אחר (רמ"א או"ח תרח ב, ומ"ב שם).
אלא שצריך לדעת, שכאשר מוכיחים אדם, יש להשתדל שלא להעליבו, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", ואמרו חכמים בספרא: "יכול פניו משתנות"? היינו שהוא נעלב, "תלמוד לומר: וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", כלומר הוכח אותו בצנעה ומתוך אהבה, ואז לא ייפגע ולא ייעלב. אמנם אם לאחר הזהירות הנדרשת, הנהג נעלב, אין לזה שהוכיח אותו שום עוון. ולהיפך, המצווה להוכיחו היא גם כאשר ברור שיתרגז, ולדעת הרמב"ם יש להוכיח את החוטא עד שכמעט ירצה להכות את המוכיח (הל' דעות ו, ז. ועיין בפניני הלכה 'העם והארץ' ז, ג-ה).
ד – שמירת חיי הזולת
חובה על אדם להציל את חבירו הנמצא בסכנה, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". במצווה זו מדריכה אותנו התורה שלא לעמוד מנגד בשעה שאדם אחר נמצא בסכנה, אלא נפעל בכל האמצעים העומדים לרשותנו להצלתו. למשל, הרואה אדם טובע בים, אם הוא יכול להצילו, חובה עליו לקפוץ ולהצילו. וכן אם שודדים מתנפלים על יהודי, חובה על כל מי שיכול – לקום לעזרתו. ואם אדם נפל בחולי מסוכן, ואין לו אפשרות לשלם את הסכום הנדרש עבור הטיפול הרפואי, על כל אחד מחבריו ומכריו לתת מכספם כדי להצילו. וכמובן שגם הרופא המטפל בו, אם רואה שאין לו כסף לשלם, חובה עליו לטפל בו ולרפאו בחינם. והרואה יהודי בסכנה ולא ניסה להצילו, עבר על איסור "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שו"ע חו"מ תכו. ועיין להלן יא, א-ג בגדרי המצווה).
כלומר, בנוסף למצווה האישית המוטלת על כל אחד מאיתנו, לשמור את נפשו מסכנות, ישנה עוד מצווה לשמור ולהציל את נפשו של הזולת.
ואם צריך לעשות הכל בכדי להציל אדם אחר מישראל, על אחת כמה וכמה שיש להיזהר שלא לפגוע או לסכן אדם אחר. וגם המצווה הזו של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", צריכה לעמוד בפני כל נהג ונהג. כי לא רק על עצמו צריך הנהג לחשוב, אלא גם על האחרים שהוא עלול לפגוע בהם, אם לא ייסע בזהירות.
כאן המקום להעיר על מנהגם של צעירים רבים שמשתוקקים לקבל רשיון נהיגה ולהתחיל לנהוג, להרגיש את תחושת הכוח, החופש והשחרור, שאדם יכול להרגיש כאשר הוא מפעיל מכונית חזקה שמסוגלת לשאת אותו למרחקים במהירות גדולה. למרות האתגר ותחושת הבגרות המלווה את קבלת הרשיון והנסיעה בשנים הראשונות, צריך כל צעיר לעלות על הרכב בחיל ורעדה, ברתת וזיע, ולהתיירא מאוד שמא יגרום ח"ו לתאונת דרכים. ולכן אין מקום להיחפז לעלות על המכונית ולנסוע.
