שלום רב! כתוב בספר בדיני כשרות ב – המזון והמטבח ֽ לד – דיני תערובות ֽ נותן טעם לפגם מותר: "ע"ז סז, ב; סח, א, לר' מאיר איסור אכילה חל גם על מאכלים שנפגמו ואינם ראויים לאכילת אדם, ולכן נותן טעם לפגם אוסר. ולר' שמעון איסור אכילה חל רק על מאכלים שראויים לאכילת אדם, שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ", הרי שאיסור נבילה הוא בראוי למאכל. והלכה כר' שמעון. יש אומרים שגם מדברי חכמים אין איסור באכילת דבר שאינו ראוי לאכילה (רא"ה, ר"ן ורשב"ץ), ויש אומרים שמדברי חכמים יש בזה איסור, מפני שבכך שהחליט לאוכלו החשיבו (רמב"ם, רא"ש ורי"ו). וכן הסכימו האחרונים להלכה (פרי תואר, פמ"ג, מ"ב תמב, מג). וכל זה כאשר המאכל עבר תהליך שגרם לפגימתו, אבל איסור שמצד עצמו מאוס, כשרצים, גם כשהוא מאוס אסור באכילה מהתורה (ע"ז סח, ב; רשב"א ומנחת כהן)." איך זה מתקשר עם דיני נותן טעם לפגם בכלים? למשל, כף חלבי שהשתמשו בו עם בשראחרי מעת לעת, אנו אומרים שהתבשיל כשרה בדיעבד משום הכף נותן טעם לפגם. אבל לכתחילה אסור לעשות כן מדרבנן כי גזרו על כלי שאינו בן יומו אטו כלי בן יומו. במקרה של לכתחילה, למה זה לא תלוי במחלוקת דלעיל: "יש אומרים שגם מדברי חכמים אין איסור באכילת דבר שאינו ראוי לאכילה (רא"ה, ר"ן ורשב"ץ), ויש אומרים שמדברי חכמים יש בזה איסור, מפני שבכך שהחליט לאוכלו החשיבו (רמב"ם, רא"ש ורי"ו)." האם זה משום שבכלים לכולי עלמא נותן טעם לפגם אסור לכתחילה כי גזרו על כלי שאינו בן יומו אטו כלי בן יומו, וזה דבר ששייך רק בכלים ולא באוכל פגום?
