מעשר כספים חובה או רשות

מתוך פניני הלכה ליקוטים ב

ז – חיוב מעשר כספים

מצווה מן המובחר לתת חמישית מהרווחים לצדקה, ומידה בינונית לתת מעשר מן הרווחים, והנותן פחות, מקיים את מצוות הצדקה כמידת עין רעה (שו"ע יו"ד רמט, א).

שאלה: האם חובה לתת מעשר כספים ומה המקור לכך?

תשובה: לדעת מיעוט הפוסקים החיוב מן התורה (כן משמע מתוספות תענית ט, א), ויש סוברים שהחיוב מדברי חכמים (ט"ז יו"ד שלא, לב), ויש סוברים שהחיוב מחמת מנהג (ב"ח שם).

אלא שצריך להדגיש, שלמרות שיש אומרים שהמקור למצוות מעשר כספים הוא במנהג, אין זה אומר שהנותן מעשר מקיים מצווה קלה שיסודה במנהג. שהרי ברור כי עצם מצוות הצדקה היא מן התורה, שנאמר (דברים טו, ז-ח): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". כלומר, כאשר אפשר יש לספק את צרכיו של כל עני ועני, "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". אלא שבדרך כלל צורכי העניים מרובים, ואין אפשרות לספק את צורכי כולם, ועל כן קבעה ההלכה, שמידה בינונית לתת מעשר. נמצא אם כן שהמצווה לתת מעשר כספים היא ההגדרה כיצד לקיים את מצוות התורה כפי המידה הבינונית.

כלומר אף שיש אומרים שהמקור לנתינת מעשר הוא ממנהג, המנהג בא לפרש את מצוות התורה, והנותן פחות ממעשר אינו מקיים את מצוות התורה אפילו כמידה בינונית אלא כמידת בעל עין רעה.

מכל מקום ישנה משמעות הלכתית לשאלת מקור החיוב לתת מעשר כספים, והיא לגבי אדם שמצבו הכלכלי דחוק, שאם נפסוק שנתינת מעשר כספים מהתורה – גם כשמצבו דחוק, כל זמן שהוא אינו אנוס, חובה עליו לתת מעשר למי שעני ממנו או להחזקת לימוד תורה. אך אם נפסוק כדעת רוב הפוסקים שנתינת מעשר כספים הוגדרה על ידי חכמים – הרי שמי שמצבו דחוק פטור מנתינת מעשר ויסתפק בנתינת מתנה קטנה למי שעני ממנו, אבל מי שמצבו דחוק במקצת יהיה חייב במעשר כספים. ואם נפסוק שנתינת מעשר כספים היא מנהג, גם מי שמצבו דחוק מעט יהיה פטור ממעשר כספים, והמנהג חל רק על אדם רגיל שמתפרנס כממוצע.

ח – עשר בשביל שתתעשר

דרשו חכמים על הפסוק (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר – עשר בשביל שתתעשר". וכן הסביר רבי ישמעאל ברבי יוסי, שעשירי ארץ ישראל נעשו עשירים בשביל שהפרישו מעשרות (שבת קיט, א). ומבואר בתלמוד (תענית ט, א), שאמנם ככלל אסור לנסות את הקב"ה, שנאמר (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה", אולם בדבר זה, שאדם יפריש מעשר ויהיה על ידי כך עשיר אפשר לנסות את הקב"ה, שנאמר (מלאכי ג, י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

וכן כתב הרמ"א (יו"ד רמז, ד) למעשה, שהנותן מעשר כספים נעשה עשיר, ומותר לבחון את ה' בזה. אולם השל"ה (מס' מגילה נר מצוה כב) כתב שבעל ה'שולחן-ערוך' לא הזכיר זאת, מפני שלדעתו אסור לנסות את ה' במעשר כספים. ומה שדרשו על הפסוק "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר", הכוונה שהנותן מעשר דגן תירוש ויצהר, שמצוותם מהתורה, נעשה עשיר. ועל זה נאמר במלאכי שאפשר לנסות את ה'. אבל לא בנתינת צדקה. ולכן כתב בשולחן ערוך (יו"ד רמז, ב-ד) כמה מעלות על הצדקה: "לעולם אין אדם נעשה עני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה. כל המרחם על העניים, הקב"ה מרחם עליו. הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות", אבל לא כתב שהמעשר נעשה עשיר ואפשר לנסות את ה' בזה. וכך כתב בשו"ת שאלת יעב"ץ (א, ג).

אולם רוב הפוסקים כתבו שאפשר לנסות במעשר כספים את ה'. וכך כתב בספר 'אהבת-חסד' (ח"ב יח), והוכיח שהפסוק במלאכי מדבר על מעשרות מדברי חכמים, שהרי בתחילת ימי בית המקדש השני, בעת שהנביא מלאכי התנבא, רוב היהודים לא חיו בארץ, וממילא מצוות הפרשת תרומות ומעשרות היתה אז מדברי חכמים, ואע"פ כן התנבא שאפשר לנסות בזה את ה'. הרי שגם במעשר כספים, למרות שלדעת רוב הפוסקים אינו מהתורה, אפשר לנסות את ה'.

אמנם נראה שהכוונה על נס נסתר, היינו שה' ישלח ברכה במעשה ידיו, אבל אין הכוונה שמי שנוהג ברשלנות ובחוסר תבונה, יהיה עשיר למרות כל תאוותיו ושגיאותיו.

ויש לשאול, וכי ראוי לאדם לעשות מצווה כדי להתעשר, ומדוע התורה מדריכה אותנו – "עשר בשביל שתתעשר"? אלא שאכן כן, טוב שנותני המעשר יתעשרו, ואז יתנו עוד מעשרות ויהיו שותפים בתיקון העולם. בנוסף לכך, יש קידוש ה' בכך שנותני הצדקה יהיו עשירים.