מעבר בשדה

אסור לאף אחד לקחת פרי מתוך מטעו של אדם ללא רשותו. מה שמדובר בפסוקים אלו זה דווקא על פועלים שעובדים בשדה, כפי שביארה הגמרא:

כי תבא בכרם רעך – בפועל הכתוב מדבר ולא בכל אדם, בכרם רעך – מותר לך לאכול ולא בכרם של הקדש (וכן בכרם של גוי אין היתר לאכול, כ"פ הש"ך בסי' שלז, סק"א, וראה בחכמת שלמה שיש סייעתא לדבריו מהשטמ"ק בשם הריטב"א דגזל הגוי אסור, ותלוי בגירסת הגמרא). ואכלת – ולא מוצץ רק את מיץ הנעבים וזורק החרצנים. ענבים – ולא ענבים ודבר אחר, שלא יהיה אוכלם עם פת או מלח וזה יגרום לו לאכול הרבה. כנפשך – מה נפשך אם חסמת פטור, אף את הפועל אם חסמתו מלאכול פטור (פטור אבל אסור, ואין על כך מלקות, אבל בעל הבית החוסם את הפועל – עובר באיסור זה, וצריך לשלם לו לפי מה שהיה יכול לאכול. שו"ע שם ס"א וברמ"א). שבעך – דוקא לשובע ולא אכילה גסה. ואל כליך לא תתן – בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, והיינו בשעת גמר מלאכה ולא שהפועל עסוק במלאכות אחרות לא בשעת קטיף. (וכן אסור לפועל לקחת כדי להאכיל את בני ביתו).

וכל פרטי דינים אלו נפסקו בשו"ע חו"מ (שלז, א, ב, יא – יד) ולכן פועל העושה מלאכה אצל בעל הבית בדבר המחובר לקרקע, כגון פירות וירקות ועובד בקטיף, מותר לפועל לאכול בשעת גמר מלאכה כגון שבוצר בענבים, מוסק בזיתים, אורה בתאנים, וגודר בתמרים, וכן בתלוש מן הקרקע קודם מלאכה המחייבת אותו במעשר, רשאי עדיין לאכול. אבל פועל המנכש עשבים או עודר בגפנים וכל מלאכה אחרת שאינה גמר מלאכה – אינו רשאי לאכול מפירות בעל הבית. וכל שכן פועל העובד בדברים שאינם גידולי קרקע כגון חליבה, או מפעלי מזון שונים, אלא אם כן מרשה לו בעל הבית, או שכך מנהג הפועלים. עיין בשו"ע בכל פרטי דינים אלו.