שאלתי היא על ריצוי ונתינה. רבי עקיבא אמר שעלינו לדאוג קודם כל לעצמנו. איך שאני רואה את הדברים הכוונה שלו הייתה כזו: קודם כל להפוך את עצמנו להיות שלמים בשביל שנוכל לתת בלי רצון לקבל חזרה שום דבר כי אז אין סיבה לקבל משהו הרי אנחנו שלמים. אז אני שואל אם בזמן הנתינה מהסוג הזה אנחנו לא מרגישים שום סבל והקרבה אזי איפה הנתינה פה ? למה נתינה כזו היא יותר מוסרית מריצוי. הרי הריצוי גורם לנו לספק את הצרכים של האנשים בלי להתחשב בעצמנו. אז נכון שהריצוי יכול לגרום לסבל. אבל לא יותר מוסרי לתת גם אם זה עולה לנו בסבל? לדוגמה אם מישהו מבקש טרמפ ולמרות שאני ממש עייף אני לוקח אותו גם כשזה גורם לי לסבל. אצלי אישית זה בא לידי ביטוי בכך שאם מישהו מהקרובים לי סובל, אני מרגיש שאם אני נותן לו יד לעזרה אך נשאר שלם עם עצמי ואוהב את עצמי, אני מרגיש אשמה כי לא הרגשתי שום הקרבה בנתינה. אז מה הסימן פה שמעיד שבאמת נתתי? מה הסימן לאהבה?
