שאלה

שאלתי היא על ריצוי ונתינה. רבי עקיבא אמר שעלינו לדאוג קודם כל לעצמנו. איך שאני רואה את הדברים הכוונה שלו הייתה כזו: קודם כל להפוך את עצמנו להיות שלמים בשביל שנוכל לתת בלי רצון לקבל חזרה שום דבר כי אז אין סיבה לקבל משהו הרי אנחנו שלמים. אז אני שואל אם בזמן הנתינה מהסוג הזה אנחנו לא מרגישים שום סבל והקרבה אזי איפה הנתינה פה ? למה נתינה כזו היא יותר מוסרית מריצוי. הרי הריצוי גורם לנו לספק את הצרכים של האנשים בלי להתחשב בעצמנו. אז נכון שהריצוי יכול לגרום לסבל. אבל לא יותר מוסרי לתת גם אם זה עולה לנו בסבל? לדוגמה אם מישהו מבקש טרמפ ולמרות שאני ממש עייף אני לוקח אותו גם כשזה גורם לי לסבל. אצלי אישית זה בא לידי ביטוי בכך שאם מישהו מהקרובים לי סובל, אני מרגיש שאם אני נותן לו יד לעזרה אך נשאר שלם עם עצמי ואוהב את עצמי, אני מרגיש אשמה כי לא הרגשתי שום הקרבה בנתינה. אז מה הסימן פה שמעיד שבאמת נתתי? מה הסימן לאהבה?

רב משיב

פרשנותך אינה נכנה. רבי עקיבא אמר שבמקרה שבו יש לך מים שמספיקים רק לך כדי להציל את נפשך, ואם תשתה אותם אתה תחיה וחברך ימות, חייך קודמים. זהו, רק על זה אמר רבי עקיבא – חייך קודמים לחיי חברך. על כל שאר המקרים אמר אותו רבי עקיבא – ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. לכן ברור שיש דרישה מהאדם לטרוח על פי יכולותיו עבור עזרה לאחרים. ועד כדי כך הדברים חשובים שאמר הגאון מווילנא (הגר"א) שעיקר השתדלותו של האדם צריכה להיות בהטבה לאחרים – "וזה כל האדם, לא לעצמו נברא, אלא להיטיב לאחרים". עיין בהרחבה באתר פניני הלכה בספר ליקוטים ב' פרק א ופרק יא.  

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן