לא ילבש

הלכה למעשה הולכים אחר מנהג הגברים בעולם, וכיון שגברים רבים כיום מגדלים שיער, אין בזה איסור. לגבי חזן, יש בהלכה חשיבות רבה לחזן, חשיבות שנבעה מכך שהוא הוציא את הקהל ידי חובה, כיון שלא היו סידורים. כיום חשיבות זו גדולה במועדים ובעיקר תפילות הימים נוראים, אבל לגבי תפילות היום יום מה שחשוב זה שיהיה אדם טוב ורצוי לקהל שלבוש באופן מכובד. לכן בקהילה שבה גבר עם שיער ארוך אינה צורמת לאף אחד, זה בסדר. וגם במקום שהדבר צורם, אם הם מעלים אדם טוב לחזן, למרות שהוא עם שיער ארוך, בדיעבד אין זה מונע ממך להתפלל שם או לשמוע את קריאת התורה.

מקורות לעניין החזן נמצאים בפניני הלכה תפילה תחילת פרק ד. ופניני הלכה ימים נוראים ב, יא. ניתן לקרוא מהספרים דרך האתר של פניני הלכה.

סוגיית 'לא ילבש' ארוכה, נותן לך כל מה שיש לי על זה:

תשובת הרב עזריאל אריאל מאתר ישיבת בית אל עם הוספות שלי

דברים כב, ה- "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אישה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אישה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלוֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה".

שאלה:

רציתי לברר את סוגיית לא ילבש ובפרט לגבי גבות העיניים לגברים.

האם היום מותר לגבר להוריד השיער שמחבר בין הגבות? שאלתי גם כאשר הדבר ממש מכוער וגם לגבי מקרים בינוניים בהם האדם לא מרגיש טוב עם הגבות. האם יש הבדל אם מוריד בדרכים שהנשים משתמשות בהן יותר, כמו לייזר או פינצטה? אותה שאלה מתייחסת לכלל איסור לא ילבש: בושם, שימוש במראה, לבישת שרשרת לגברים וכו’. רוב השינויים האלה כנראה מתחילים אצל הפחות דתיים שלמדו זאת מהגויים. האם זה משנה?

תשובה:

1. גדר 'לא ילבש' מדאורייתא

בגמרא בנזיר (נט.) יש שתי דעות מהו איסור 'לא ילבש' מדאורייתא:

לדעת חכמים (תנא קמא) האיסור הוא להתחפש בבגדי המין השני כדי לשבת ביניהם. לדעתו רק כוונה זו מסבירה מדוע התורה

אומרת שזוהי 'תועבה'. ודעת רבי אליעזר בן יעקב שהאיסור הוא גם בנשיאת נשק על ידי אישה, וכן 'שלא יתקן איש בתיקוני אישה', כלומר, שלא יקשט את עצמו כמקובל אצל נשים (אף שאין הדבר גורם לכך שנראה כמו אישה ויבוא לשבת בין הנשים).

בגמרא שם מופיעות דעות שונות לגבי הסרת שיער בית השחי, האם זהו איסור מן התורה או מדברי חכמים.

הגמרא אומרת שהדעה המתירה מן התורה סוברת כתנא קמא, ואילו הדעה האוסרת סוברת כר' אליעזר בן יעקב.

כלומר, הכל מודים שיש איסור על איש להתקשט ולהתייפות באופן שמקובל אצל נשים, ונחלקו האם זהו איסור

מן התורה או מדברי חכמים.

בגמרא בשבת (צד ע"ב) ומכות (כ ע"ב) נאמר כך: "ומודים חכמים לר' אליעזר בן יעקב במלקט לבנות מתוך שחורות,

אפילו אחת, שהוא חייב (בשבת משום גוזז). ודבר זה אפילו בחול אסור, משום שנאמר: לא ילבש גבר שמלת אישה".

למעשה:[1]

לדעת היראים סי' שפה-שפו, סמ"ג לאוין ס, ריא"ז במכות פ"ג הל' ג,-ט- האיסור מדאורייתא כדעת ר' אליעזר בן יעקב. וכ"ד רש"ל (ים של שלמה, יבמות פי"ב סי' יז). ולדעת הרי"ף מכות ד ע"א והרשב"א ח"ה סי' רעא– כל שאינו מתקשט כדי שישב בין הנשים ולהיפך באישה, האיסור מדרבנן כדעת חכמים. וכ"כ המאירי (נזיר שם)- לא ילבש איש שמלת אישה וישב בין הנשים, ולא אישה שמלת

איש ותשב בין האנשים… כללו של דבר, שלא ישתמש זה בדבר הנהוג לזה דרך תחבולה והכנת ניאוף. וכן שלא יתקן

איש בתקוני אישה כגון כחול ופקוס וכיוצא באלו. והעברת שער לאיש אינה בכלל עדי אישה כלל מן התורה. ואף המלקט שערות לבנות מתוך שחורות עובר באיסור דרבנן ולא דאו', כדעת הראב"ד שה"אסור" שבגמרא הוא מדרבנן, ו"משום שנאמר" פירושו: בהשראת הכתוב בתורה- "לישנא ד'משום שנאמר' משמע דלא איסור תורה קאמר, אלא איסורא דרבנן" (המאירי מכות כ ע"ב וריטב"א מכות כ ע"ב). וכן דעת הריטב"א (שבת צד ע"ב), לגבי ליקוט לבנות מתוך שחורות- "ומיהו איסורא דרבנן הוא, ועיקר קרא לתכשיטין ממש הוא" (אך במכות כ ע"ב דבריו נוטים שזהו איסור דאורייתא).[2]

דעת הרמב"ם ע"ז יב, ט- הסרת שיער בית השחי ובית הערווה אסורה מדרבנן ("העברת השיער משאר הגוף, כגון בית השחי ובית הערווה, אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים; והמעבירו מכין אותו מכת מרדות"), ואסור מדאורייתא ללבוש אפילו בגד נשי אחד, וכן ללקט שערה לבנה מתוך שערותיו השחורות.

כיצד מתיישב, לדעת הרמב"ם, ההיתר מן התורה להעביר את שיער בית השחי, עם האיסור ללקט שערות לבנות?

הבית יוסף (יו"ד שם) מסביר שהרמב"ם מחלק בין קישוט נשי שניכר לרואים, שהוא אסור מן התורה, לבין קישוט נסתר, כהסרת שיער בית השחי, שאסור רק מדרבנן. ואכן בשו"ע נקט בדין שיער בית השחי כלשון הרמב"ם ש'מכין אותו מכת מרדות' (דרבנן), ואילו לגבי המלקט שערה לבנה כתב שהאיסור משום 'לא ילבש גבר' (דאו').

=> י"א שכל מעשה נשי הוא איסור דאו'. י"א שרק מעשה נשי שמביא לקירבה בין המינים הוא איסור דאו'. יש שמחלקים בין מעשה נשי מובהק כתכשיטי נשים, לבין הסרת שערות דהוי דרבנן. והרמב"ם מחלק בין דבר ניכר לשאינו ניכר.

 

2. קישוט שהיה מנהג נשי וכעת גם גברים נוהגים בו

בתשובה שכתבו רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון (מופיעה בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קכא) נאמר על האיסור הנ"ל להעביר

את שיער בית השחי ובית הערווה, שבזמנים ומקומות שבהם הדבר מקובל אצל גברים הרי הוא מותר. זה לשונם:

"מנהג כולהו רבנן, בשתי ישיבות, ממאתים ושלש מאות שנה, שמעבירין שער בית השחי ובית הערווה, ואין נמנעין מהם…

יש הפרש בין תכשיטי נשים בין הזמנים ובין המקומות… ובאותם השנים לא היה מנהג האנשים להעביר בית השחי

ובית הערווה שלהם, והיו רואין מי שעושה כן כנשים שהן מתקשטות… ואף עד עכשיו יש בערב מי שהם בני הערבים ישמעאלים ובני יקטן שמנהגם כן, כי הגבר בהעברת בית השחי ובית הערווה רואין אותו חלש כנשים, ואנשי אותן מקומות עכשיו, אסור להעביר בית השחי ובית הערווה שלהם…. (אבל) באלו המקומות וכיוצא בהם היתר גמור הוא, ואין בו חשש

כל עיקר". יש לשים לב שאין זו רק דעה אישית של שניים מגדולי הגאונים, אלא גם עדותם על מנהג עתיק של "שתי ישיבות", סורא ופומבדיתא, המרכז התורני העולמי בתקופה שאחרי חיתום התלמוד (מושג זה של "מנהג שתי ישיבות" רווח בכתבי הגאונים כביטוי למנהג המקובל).

לעומתם, הרמב"ם (ע"ז יב, ט) אמנם חילק בין מקומות שונים, אבל פשטות דבריו שגם אחרי שהמנהג השתנה יש איסור: "העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערווה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והמעבירו

מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים – במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים,

אבל במקום שמעבירין השיער הנשים ואנשים, אם העביר אין מכין אותו. ומותר להעביר שיער שאר איברים במספריים בכל מקום (שזהו רק מנהג גברים)".

נראה שזוהי גם דעת הרמב"ן (שבת נז ע"א), שכתב על ענידת טבעת לאיש בחול ובשבת: "ויש לדון בכאן להקל ולומר

שלא נאמרו דברים הללו אלא בדורות הראשונים שהיה מנהגם לעשות חותם בטבעות ולא היה האיש יוצא בטבעת בלא חותם כאישה, אבל בדורותינו שאחד האיש ואחד האישה מנהגן בטבעת שאין עליה חותם והוא תכשיט להם, מותר האיש לצאת בו… וזו הקולא רחוקה בעיני כל שכן להורות בה, משום שאין נאה ולא מותר לאדם להתקשט בתכשיטין של נשים, לא הותר לו אלא של חותם מפני צרכו ושהוא נאה לו לנהוג כאדם חשוב".

הרי שלמרות שבדורותינו גם אנשים נוהגים ללכת עם טבעת ללא חותם, אין הדבר הופך להיתר (אך הריטב"א בשבת סד ע"ב, ובפרט הר"ן שם נז ע"א, סוברים ששינוי המנהג התיר את ענידת הטבעת).

הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' צ) חולק גם הוא על היתרם של הגאונים, וביתר תוקף, וקובע שגם דבר שהיה בעבר "שמלת אישה" וכעת השתנה, נשאר באיסורו, והטעם: "שכל דבר שראוי לנשים ולא לאנשים, והנשים עושות כן, אסור לאנשים משום שמלת אישה. ומי שהרגיל בדבר האסור, ונמשך בו, ונמשכו רבים בכך, אין האיסור חוזר להיתר, שאם כן נמצא

חוטא ומאריך".

יש בדבריו שני נימוקים: האחד עקרוני, שאיסור "שמלת אישה" לא מתייחס רק למה שבפועל נהוג אצל נשים בלבד,

אלא לכל דבר שראוי לנשים ולא לאנשים. גם אם הנורמה השתנתה, עדיין התורה רואה קישוט מסוים כהתקשטות נשית שאינה ראויה לגברים. השני מעשי, שלא יתכן שבגלל חוטאים שפרצו גדר יהפוך האיסור להיתר.

הרשב"א מסתייע מהגמרא בנזיר (נט ע"א) שמספרת על אדם שהתחייב מלקות בבית דינו של רבי אמי, וכאשר נחשף בית השחי שלו ראה ר' אמי שאינו מגלח, ואמר שלא ילקו אותו מפני שהוא "מן חבריא", מהחברים תלמידי החכמים. הדבר טעון הסבר: אם אסור להסתפר בבית השחי, מדוע קיום הדין הוא הוכחה שאדם זה תלמיד חכם? רוב המפרשים מסבירים שדין זה אינו ידוע כל כך, ולכן קיומו מוכיח שהוא תלמיד חכם (המפרש המיוחס לרש"י; רא"ש; מאירי; רבי אברהם מן ההר). מכאן לומד הרשב"א ש"כל העם זולתי היחידים היו מעבירים בית השחי, ואפילו הכי תלמידי חכמים היו נוהגין בו איסור", ומכאן שגם כאשר

רוב הציבור נוהג היתר בעניין מסויים – לא פוקע איסורו.

אכן, הר"ן (על הרי"ף ע"ז ט ע"ב) הוכיח מכאן דווקא כדעת הגאונים: לדעתו לא מסתבר שההמון נהג היתר בדבר שאסור מן הדין, ולכן מוכח מהמעשה שדבר שהמנהג השתנה בו מותר מן הדין, אלא שה"חברים" נמנעו מכך כמידת חסידות בלבד.

נמצא, אפוא, שיש לנו ארבע שיטות מה דינו של מנהג נשי שהפך למקובל גם אצל גברים:

היתר מוחלט (גאונים); היתר לכתחילה שמידת חסידות ומנהג "חברים" להחמיר בו (ר"ן); איסור שאין בו מכת מרדות (רמב"ם); ואיסור מוחלט (רשב"א).

בבית יוסף (סי' קפב) הובאו דעות הרמב"ם והר"ן בלבד, ובשו"ע (סעיף א) העתיק את לשון הרמב"ם – "אבל במקום

שמעבירין אותו גם האנשים, אם העביר אין מכין אותו", דהיינו יש איסור בדבר לכתחילה.

ואילו הרמ"א כתב שאפילו לכתחילה מותר וה"חברים נמנעים", וכדעת הר"ן.

למעשה – נלענ"ד (הרב עזריאל אריאל) שמעיקר הדין מסתבר לנקוט כדעת הגאונים המתירה לגמרי, מאחר שהעידו על מנהג מקובל במשך מאות שנים בישיבות בבל. וגם לשיטת הר"ן והרמ"א ש"חברים נמנעים", כתבו בשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל ו,יב) ופרח שושן (כלל ו,ב) שדי ב"צורך קצת" כדי להתיר לגמרי (וכך שמעתי בשיעור של הרב יעקב יוסף שאמר בפשטות בלי להביא כלל מחלוקת בדבר שהכל לפי המנהג. ואולי הוא משום שכך כתוב גם ברמב"ם וגם בשו"ע באופן מפורש כמובא לקמן, וכן הרב בפנה"ל לקמן בדין מכנסי נשים כתב שכ"מ מהרמב"ם ושו"ע שהולכים אחר המנהג. וצ"ע מדוע הרב עזריאל לא התייחס לזה כאן).

• האוכלוסיה הקובעת

לפי שיטת רוב הראשונים ששינוי המנהג משנה את הדין (על כל פנים את רמת האיסור), יש לדון מיהי האוכלוסיה שהתנהגותה משנה את הדין.

תשובת רב שרירא גאון ובנו הנ"ל מדברת במפורש על מנהגי הגויים: "יש בערב מי שהם בני הערבים ישמעאלים

ובני יקטן שמנהגם כן… ואנשי אותן מקומות עכשיו אסור להעביר בית השחי ובית הערווה שלהם".

כך גם בתשובת גאונים אחרת (מובאת בשבולי הלקט ח"ב סי' מ, ובאוצר הגאונים בנזיר עמ' 200): "ששאלתם מהו להסיר השיער מבית השחי… דעו לכם כי משעה שכתב רחמנא 'לא יהיה כלי גבר על אישה', ואנו מפוזרין בארבע פינות העולם, וכל פינה ופינה משונין בלבושיהן ובמעשיהם ובתכשיטיהם, לפיכך כל דבר שהאנשים של אותו המקום שהם עושין אותו, מותר נמי לאנשים ישראל הדרין ביניהם… לפיכך ההולכים אחר האנשים הגויים של אותו מקום, אין בזה משום ובחקותיהם לא תלכו".

ועדיין יש לשאול האם גם מנהג שהתחיל באיסור אצל ישראל, יש לו תוקף.

הפרישה (יו"ד קפב,ה) כתב "דהיכי דהנהיגו כן כולם יחד אין מוחין בידם". היה אפשר לדייק מדבריו שדוקא כאשר הנהיגו

כן 'כולם יחד' אין מוחין בידם משום שבכה"ג לא עברו באיסור, אבל כאשר יחידים התחילו בדבר, אין תוקף למנהג כזה שהתחיל באיסור (וכפי שפסק המנחת יצחק לגבי דין מכנסיים לקמן). אבל בשו"ת בית ישראל (לרב ישראל לאנדא, סי' נז) כתב על פי

הפרישה שכיון שמתיר במנהג שגויים התחילו בו, כל שכן שמתיר במנהג יהודים, אע"פ שהתחיל שלא כהלכה (הובא ביבי"א חלק ו יו"ד סי' יד אות ו, עיין שם. אפשר להוסיף שהפרישה רק רוצה שימחו כאשר יחידים מתחילים בדבר, כיון שעושים איסור, אבל לא מתכוון לאסור כאשר הדבר הפך למנהג). וכן דעת הרב יעקב יוסף, שלא אכפת לנו איך התחיל המנהג. וכ"ד הרב עזריאל לקמן בסיכום העקרונות.

• תפוצת השינוי הנדרשת כדי להתיר

כתב הרמב"ם (ע"ז פי"ב ה"ט): "העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערווה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והמעבירו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער הנשים ואנשים, אם העביר אין מכין אותו". וכ"כ כלשון זו השו"ע קפב, א. ובהלכה הבאה כתב הרמב"ם: "לא תעדה אישה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו, או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אישה כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים". וכ"כ השו"ע קפב, ה כלשון הרמב"ם. וסיים הרמב"ם- "הכל כמנהג המדינה".

הרמב"ם מדגיש שרק הופעה שמיוחדת לנשים אסורה לגברים, מפני שהאיסור הוא "שלא יתקן עצמו תיקון נשים".

כך גם בספר המצוות לרמב"ם (ל"ת לט): "וכל אישה שתתקשט באחד מתכשיטי האנשים המפורסמים בעיר ההיא שזה

הוא תכשיט מיוחד לאנשים, לוקה". וכן שם (ל"ת מ): "שהזהיר האנשים גם כן מהתקשט בתכשיטי הנשים… וכל אדם שהתקשט גם כן או לבש מה שהוא מפורסם במקום ההוא שהוא תכשיט המיוחד לנשים לוקה".

קשה להציב גבול סטטיסטי לדבר, ומסתבר שהדבר תלוי בתפיסה הציבורית- אם במקום זה קישוט מסויים נחשב

קישוט נשי, וגבר שעושה זאת נראה כמחקה את הנשים, אזי יש בדבר משום 'לא ילבש'.

 

3. יפוי שאינו מנהג נשי

בגמרא בשבת נ ע"ב מובאת ברייתא: "מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו. אם בשביל ליפות – אסור". לפי ברייתא זו, גם הסרת לכלוך הותרה רק אם הוא גורם צער, ולא לשם יופי. אולם הגמרא מביאה ברייתא מנוגדת, וכמותה סברו רוב האמוראים: "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר: כל פעל ה' למענהו".

ופירש רש"י: "בשביל קונהו – לכבוד קונהו, דכתיב 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', ועוד, דהרואה בריות נאות אומר: ברוך שככה לו בעולמו". כלומר, יש שבח לבורא יתברך כאשר האדם נראה נאה.

המאירי סובר שהברייתא מתירה גם פעולה לשם יופי, ובלשונו: "ואפילו כיון באלו ליפות עצמו, אין כאן משום שמלת אישה, ואף לתלמיד חכם מותר, שאין זה אלא להתראות נאה בין הבריות, שלא יתגנה עליהם ויתחלל שם שמים על ידו לפחיתותו, והוא שאמרו: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, שנאמר 'כל פעל ה' למענהו', כלומר שהכל ברא לכבודו. וכן מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו, בין שעושה כן מפני צערו בין שעושה ליפות עצמו".

נראה מדבריו שההיתר "בשביל קונו" אינו דווקא כאשר האדם מתכוון במפורש להתייפות רק לכבוד ה' יתברך, אלא מכיוון שהמציאות היא שיופי האדם הוא כבוד ה', מותר לאדם להתכוון עבור יופיו, כאשר אין זה מנהג נשי בדווקא. וכן משמע בפסקי הרי"ד שם: "שבח הוא כשאדם מייפה עצמו, שהוא עשוי בצלמו".

כיוון עקרוני זה עולה גם מפירוש רש"י בדברים יד, א, שעמד על הקשר בין חלקי הפסוק: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת": "לא תתגודדו – לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים".

כך נראה גם מדברי הרמב"ם והשו"ע לעיל: "ולא יעדה איש עדי אישה, כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים". "חלי" הוא תכשיט (משלי כה, יב ושיר השירים ז, ב), ומכאן שתכשיט גברי מותר.

יש לסייג את היתר הייפוי על פי דברי הריטב"א: "ואם בשביל ליפות עצמו אסור… ולית הילכתא הכי, דכל שאינו 'בדרך קישוט' מותר, וכבוד ה' הוא, כדכתיב כל פעל ה' למענהו". נראה ש'דרך קישוט' היינו עיסוק ממושך ומוגזם ביופי כדרך הנשים (הרב שמואל הבר, 'את צנועים חכמה', ח"א עמ' קצא). כך משמע גם מדברי החפץ חיים (בספר נדחי ישראל, קונטרס תפארת אדם, פ"ו, ועיין שם בהערה), ש"המסלסל בשערו" עובר ב"לא ילבש". נראה שכוונתו להבחין בין עיסוק קצר וענייני כדי להיראות בסדר,

לבין התעסקות מוגזמת בחיצוניות.

נמצא אפוא, שבאופן עקרוני מותר (וברמה בסיסית אפילו ראוי) להתייפות ביפוי שאינו מיוחד לנשים. לעומת זאת עיסוק מוגזם והשקעת זמן רב בהתקשטות הרי זה "דרך נשים" ויש להמנע מכך.

ובמילים אחרות (אני)- ככל שהפעולה אינה נראית כפעולה נשית, היא יותר מותרת:

הסתכלות במראה למשל, כיום, אינה כלל מעשה נשי. אמנם הסתכלות מוגזמת היא מעשה נשי (אך נראה שקשה לחלק כך

במובן ההלכתי נטו, אלא רק לומר שאין הדבר ראוי). ואילו תלישת שיער מבין הגבות, עדיין נחשבת כמעשה נשי, אך רבים הגברים שעושים כן, ולכן הסגנון לגביו הוא ש'ניתן להקל'. כאשר עושה כן רק כדי להסיר 'מום', מותר (רשז"א לקמן), אבל אין ראוי להשקיע בסידור הגבות. ויחס קצת יותר חמור יהיה לגבי תלישת שערות לבנות, וק"ו לגבי צביעת שערות.

 

סיכום העקרונות

1. בהתקשטות והסרת שיער בסגנון נשי יש חשש איסור תורה.


2. כאשר הדבר היה נהוג אצל נשים בלבד ונעשה נהוג גם אצל גברים, הדעות חלוקות, ומעיקר הדין מסתבר להקל, בפרט כשיש בזה צורך.

3. לעניין זה, מסתבר שאין לחלק בין שינוי אצל גויים או אצל יהודים פורצי גדר, כאשר זהו מנהג המקום. ברם, אם זהו עניין שנראה לא צנוע, עדיין חל עליו איסור.

4. יפוי שמעולם לא היה בעל אופי נשי (כגון להסיר לכלוך)- מסתבר להתירו גם כאשר הכוונה היא ליופי ולא למניעת צער ובושה. ברם, עיסוק מרובה ביופי עשוי להיחשב כהתקשטות נשית האסורה.

 

סיכום למעשה 

1. קיצור שערות מיותרות לשם יופי – תלוי במנהג המקום: אם במקום מגוריך זהו דבר די נפוץ אצל גברים, כלומר,

גבר שעושה זאת לא נראה מוזר – הדבר מותר. ואם לא – הוא אסור. אם המציאות אינה ברורה, לענ"ד יש לאסור,

מכיוון שיש בזה חשש איסור תורה, אלא אם כן הדבר גורם בושה או צער ממשי, ובמקרה זה רבים התירו גם

כשמדובר בקישוט נשי (לא ברור למה כוונתו בזה, אולי למה שהבאתי לקמן בדין מקום הצורך).

לגבי קיצור שיער הגבות, בפועל נשים לא מקצרות שיער זה אלא תולשות אותו, וממילא קיצור שיער הגבות אינו מעשה נשי אלא מעשה יפוי גברי. בשו"ת אבני ישפה ח"ד, צא התיר הדבר במקום בושה, ובספר עבודת שלמה (לרב שלמה קוסובר,

על הלכות 'לא ילבש', עמ' כה) התיר גם במקרה שאין בושה של ממש, וכנלע"ד מעיקר הדין. בעניין זה צריך לקחת בחשבון גם

את השאלה כמה זמן ותשומת לב הדבר דורש מן האדם. אם זהו עיסוק מרובה, ניתן לראות בכך 'דרך נשים' האסורה,

ועל כל פנים אינה ראויה.

 

2. הורדת השיער שבין הגבות (אני)- מנהגם של רבים כיום בעולם ובארצנו הקדושה להסירו (גם אצל הדתיים), ולכן אם כך

גם מנהג מקומו, מותר. וכאשר קשה לאדם לדעת מה מנהג מקומו, ישער בדעתו מה יקרה אם יוריד, האם יסתכלו עליו בצורה מוזרה או לא. ואם השיער שבין הגבות ממש מרובה, אפשר יותר להקל ולהורידו (הרב עזריאל סתם ע"פ הרב אויירבך

שבכה"ג מותר ואין הדבר תלוי במנהג, שכן מצינו שנחשב כמום בכהנים (דעת רשז"א מובאת ב'נשמת אברהם' יו"ד סי' קפב עמ' קמ ע"פ רש"י בבכורות מג

ע"ב ד"ה גבינים הרבה, אך הרדב"ז בהל' ביאת המקדש פ"ח ה"ד סובר שזה אינו מום, וכתב שיש אנשים שחושבים שזה יותר יפה). אך לפי מה שלמדנו לכאורה

גם אם הדבר נחשב כמום, אין היתר להורידו אם הדבר הוא מנהג נשים מובהק).

 

3. הורדת שיער בשאר מקומות שבגוף (אני)- יש שנוהגים להוריד שיער בית השחי ובית הערווה מפני הזיעה. ויש שנוהגים להוריד שיער זה וכן שיער החזה וכד' כדי להתייפות. אמנם נראה שאין מנהג זה רווח מספיק כדי להתירו לגמרי כהסרת שיער שבין הגבות, שסביר שמי שיוריד יעירו לו בצחוק או עכ"פ יצחקו בליבם. אמנם כאשר הדבר מפריע לאדם באופן משמעותי מפני זיעה וגירוד וכד', אפשר להקל, שכן בכה"ג מצטרפים הפוסקים לקמן שהתירו במקום הצורך.

 

4. בושם – התבשמות עדינה, שנועדה להאפיל על ריח לא נעים של זיעה וכדומה, בבושם שאינו מיוחד לנשים – מותרת בשופי (ועיין 'את צנועים חכמה' ח"א עמ' ריג-ריד). בושם עז לשם הפצת ריח, אפילו אם זהו בושם שמקובל אצל גברים, אינו ראוי לבני תורה (רמב"ם הל' דעות פ"ה ה"ט).

 

5. שרשרת – שרשרת שניכרת כגברית, או שעל כל פנים אינה נראית נשית, מותרת, כמפורש ברמב"ם (הל' ע"ז פי"ב ה"י הנ"ל) ובשו"ע (קפב, ה) שמותר לאיש לענוד "חלי זהב" המקובל אצל גברים.

 

6. הסתכלות במראה – מותרת, כי זהו המנהג המקובל כיום אצל כולם (רמ"א יו"ד סי' קנו ס"ב).

 

ע"כ תשובת הרב עזריאל אריאל

 

7. מכנסיים לנשים (פנה"ל ליקוטים משפחה)- לדעת כמה פוסקים וביניהם בעל תשובות 'מנחת יצחק' (ב, קח), מכנסיים מוגדרים כמלבושי גבר, ולכן גם אם נשים רבות יתרגלו ללבוש מכנסיים, ואפילו אם יהיו הבדלים בולטים בין מכנסי הגברים למכנסי הנשים, עדיין המכנסיים יחשבו בגד מובהק של גברים, ואסור יהיה לנשים ללובשם (וז"ל- "באמת הם בכלל כלי גבר ממש, והגם שהם משונים קצת ממכנסים של גברים, מכל מקום עדיין שם מכנסים עליהם"). מה עוד שלדעה זו, מאחר ומלכתחילה אסור היה לנשים ללבוש מכנסיים, ממילא אין מתחשבים בזה שהיום נשים רבות נוהגות ללובשם, מפני שמנהגן יסודו בטעות ועבירה.

אולם לדעת הרבה פוסקים, אם יהיו נשים רבות שיתרגלו ללבוש מכנסיים, או שיהיה הבדל משמעותי בין מכנסי הגברים למכנסי הנשים, האיסור 'לא ילבש' לא יהיה קיים לגבי אותם המכנסיים. מפני שאיסור 'לא ילבש' קיים רק לגבי בגדים שהם מוגדרים כבגדי המין השני, ומכנסי נשים אינם מוגדרים כבגדי גברים. ולכן אישה שתרצה בימים קרים ללבוש מתחת

לחצאית מכנסיים כדי לחמם את רגליה, לא יהיה בזה איסור 'לא ילבש' (שו"ת אבני צדק עב; דרכי תשובה יו"ד קפב, ט; וכן משמע מרמב"ם הל' ע"ז יב, י; שו"ע יו"ד קפב, ה; ב"ח שם. וכ"פ הרב עובדיה ביבי"א שאין איסור 'לא ילבש' בלבישת מכנסים "כיון שאינו בגד המיוחד לאנשים דווקא. ומכל שכן שיש הבדל ניכר בין המכנסים של נשים למכנסי גברים").

 

להלכה, רוב הפוסקים אוסרים מכנסיים רק מחמת הצניעות, ולכן במקום שאין פגיעה בצניעות, אין איסור בלבישת מכנסיים. כגון אישה שרוצה ללבוש בלילה מכנסי פיג'מה, מאחר שהדבר נעשה בתוך ביתה, אין בעיית צניעות ומותר.

וכן מותר לנשים שירצו להתעמל במקום סגור ללבוש מכנסי טרנינג. וכן מותר לנשים שרוצות – ללבוש בחורף מכנסיים תחת לשמלה, כדי לחמם את רגליהן. וטוב להקפיד שהמכנסיים לא יֵראו מתחת לשמלה, כדי שיהיה ברור שהם נועדו לחימום. אבל אם הם יֵראו מתחת לשמלה יש חשש איסור 'לא ילבש' לחלק מהפוסקים, וכן יש חשש שהדבר יגרום למכשול, שמא לאחר שילבשו מכנסיים לא ילבשו חצאית ארוכה מספיק.

יחד עם זאת חשוב לדעת, שאם ישנה אישה שאינה מעוניינת להקפיד על כל גדרי ההלכה, ומצד שני חשוב לה לדעת את הדרכת ההלכה לגבי שמירת הצניעות, והיא שואלת מה עדיף, חצאית קצרה שאינה מגיעה עד לברך או מכנסי נשים רחבים וצנועים יחסית. התשובה היא, שיש להעדיף את המכנסיים שאיסורם קל יחסית מאשר את החצאית הקצרה שאינה מגיעה לברך שאיסורה חמור יותר (גן נעול עמ' 45 בשם הרצי"ה קוק זצ"ל).

 

במקום הצורך

מה הדין כאשר ברור שמדובר על כלי אישה, אבל מפני הצורך הגבר צריך להשתמש בו. כגון ללכת עם תיק או מטריה וורודים. וכגון נשיאת נשק לאישה. מזה נובע גם דין התחפשות בפורים, או התחפשות בהצגה.

לדעת הב"ח, הט"ז והש"ך אם לובש בגד של אישה כדי להגן מפני החמה או מפני הצינה, מותר, כי האיסור הוא

"להתדמות לאישה לנוי ולקישוט" (ש"ך. בפשטות מדובר כשאין בעיה של מראית עין. כלומר כשברור צורכו וכוונתו). כלומר, אין ההיתר

משום שיש בדבר מחלוקת ואנו מקלים במקום הצורך, אלא שכאשר ברור שהוא מקום הצורך, אין בדבר משום 'לא ילבש'. ובפשטות הוא הדין לגבי כלי נשק, שמותר לאישה ללובשו לשם הגנה, אף אם אין בדבר פקו"נ (אג"מ).[3]

וכ"פ רבי משה מרדכי אפשטיין (הובא בסיכומו של הרב צבי רייזמן באתר עולמות), אב"ד וראש ישיבת סלבודקה בשו"ת                         לבוש מרדכי, שהתיר לצבוע שערות לבנות לשחורות כדי להשיג משרה (באופן שאין בזה איסור אונאה). וזאת משום                 שעיקר איסור 'לא ילבש' הוא במה שההתדמות של גבר לאישה (וכן להיפך) עלולה להביא לידי תועבה. אולם בצביעת            שערות, אין כלל התדמות אלא איסור יפוי, שזהו עניין שהנשים מייפות עצמן. ואם כן, כל זה דווקא כאשר הכוונה                  במעשה היא ליפוי, אולם כאשר צביעת השערות היא בכוונה למצוא משרה וכדומה, אין כל איסור בדבר.

אמנם לדעת היד קטנה גם בכה"ג הדבר אסור, שסוף סוף לובש כלי אישה (ועיין ביבי"א ח"ו יו"ד יד. הרב יעקב יוסף אמר בשיעור

שכך העיקר להלכה, ולכן גבר שקם באמצע הלילה להתפנות ולא מוצא את נעלי הבית שלו, לא יכול ללבוש את של אשתו אם הם נעלי נשים. וכן גבר שנשברו

לו המשקפיים, לא יכול להשתמש אפילו לרגע אחד בשל אשתו, ואפילו הוא באמצע נסיעה, יעצור בצד ויסע באוטובוס… וכן לגבי כלי נשק, רק במקום פקו"נ התיר).

למעשה נלע"ד להקל דרך ארעי כאשר ברור שעושה כן מפני ההכרח, שכן במקום הצורך ניתן לסמוך על הסוברים שמדובר על מחלוקת בדרבנן. וכן דעת הסוברים כפשט הגמ' בשבת סב שמתירה לבעל ללבוש את הטבעת של אשתו עד שיגיע לצורף כדי שלא יהיה בזה טלטול ברה"ר, ומכאן שדרך ארעי מותר במקום הצורך (כן הביא הרב יעקב יוסף בשיעור ואמר שיש שפסקו כך אך לא הזכיר שמות. והוסיף שהמחמירים מביאים ראיה מסיפור יעל וסיסרא שלקחה דווקא יתד כדי להורגו, ומשמע להחמיר אפילו דרך ארעי. ולענ"ד ניתן לומר שכיון שיעל הייתה יכולה להשתמש ביתד, היה אסור לה להשתמש בחרב, וממילא ניתן ללמוד ממנה רק שבמקום שאין צורך אין להקל). ובמקום צורך גדול ניתן להקל אף דרך קבע, כגון הסרת שיער בית השחי ובית הערווה כאשר השיער גורם לו לגירוד קבוע וכד'.

 

• האם מותר להתחפש בפורים ?

 

מהר"י מינץ, טז- נהגו בבתי גדולים וחסידים באשכנז, שהיו מתחפשים, וגברים לבשו בגדי נשים, ונשים בגדי גברים.

וכתב שאין להרהר אחריהם, ובוודאי אין בזה חשש איסור, משום שכל איסור 'לא ילבש' הוא כאשר מחליפים את המלבושים למטרת ניאוף ופריצות, אבל כאשר המטרה לשמחה, אין איסור (וכסברא הנ"ל של מקום הצורך).

וכ"פ הרמ"א תרצו, ח- "מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אישה ואישה כלי גבר, אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא. ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה".

 

הב"ח (יו"ד קפב) אף שקיבל את ההיתר לעיל, לא קיבל היתר זה, כיון שכאן מכוון ללבוש בגדי המין השני לשם לבוש בגדי המין השני ולא לשם דבר אחר, ובכה"ג לא אכפת לן מה שמכוון לשמחה. והוסיף חשש שמנהג זה יביא לכך "שילכו האיש בין הנשים ואישה בין האנשים לניאוף". וכ"פ הט"ז (יו"ד קפב, ג). ובבאר הגולה הוסיף "ואני אומר עוד, שהרבה גזירות וחורבנות נולדו על ידי זה, ואשרי המבטלם". ולכך נטו רבים משום שראו שהדבר גורם לקלות ראש וחוסר צניעות (כנה"ג, של"ה, ברכ"י, יחו"ד ה,נ, פנה"ל). ולדעת הפמ"ג אם החליף רק בגד אחד ומשאר בגדיו עדיין ניכר מינו, אין למחות בידו (שבזה אין החשש שמא ישב בין הנשים).

לפי זה נראה שבהצגת תאטרון יש יותר מקום להקל, כיון שאין בדבר משום קלות ראש, או חשש ניאוף.[4]

 

 

כאשר הדרך אינה נשית אך התוצאה נשית (מתוך סיכומו של הרב צבי רייזמן באתר עולמות):

 

שו"ע קפב, ו – "אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות אפילו שערה אחת".

באגרות משה נשאל "אודות הרפואה שהמציאו הרופאים שאם לוקחים אותה חוזרים השערות הלבנות למראיהן הראשון" – האם יש בדבר משום איסור "לא ילבש". בתשובה לשאלה זו חקר האג"מ האם איסור 'לא ילבש' הוא במעשה הלבישה,     או שהאיסור הוא בתוצאה של הלבישה, שהגבר לבוש בבגדי אישה ומתנאה בתיקונים שהנשים רגילות בהם.

האג"מ הכריע מסברא וגם הביא ראיות שאיסור "לא ילבש" הוא בתוצאה, ולכן מסקנתו היא: "וכיון שנתברר שהאיסור            הוא על מה שנעשה מקושט כנשים בכל אופן שנעשה, אף שלא באופן שעושות הנשים, ודאי יש לאסור ליקח הרפואה                אף דרך הפה, שעושה שיחזרו השערות הלבנות לכמות שהיו" (אמנם כפי שלמדנו, ביום שלא יצחקו על גבר שצובע שערות, הדבר יהיה מותר).

[1] הרב עזריאל אריאל- נראה שהמחלוקת העיקרית בהכרעת ההלכה היא בשאלה מה משקלו ההלכתי של הכלל: "משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי",

האם זהו כלל הלכתי קובע, או שזהו דבר שבח שאינו מחייב להלכה בכל מקום.

[2] משמע מדעתו שלבישת בגד או קישוט נשי הוא איסור תורה אף אם אין עושה כן באופן שישב בין הנשים. והרב עזריאל הבין כך גם בדעת המאירי, וממילא החילוק לדעתם הוא בין תכשיט לבין הסרת שיער.

[3] לדעת האג"מ לא שייך לגבי נשק ההיתר שאם עושה כן מפני החמה והגשמים אין איסור 'לא ילבש', כי היתר זה נאמר באיסור 'לא ילבש' שגדרו משום קישוט בדרך הנשים, ולכן כשהכוונה היא מפני החמה או הגשמים אין איסור. אך גדר האיסור לאשה ללבוש כלי זין ולצאת למלחמה מדין לא ילבש "אינו נוגע ליפוי כלל", אלא עצם לבישת כלי הזין אסורה, ואדרבה "אם הוא לנוי וקשוט מחמת שכלי הזין הוא דבר יפה, ליכא משום כלי גבר בכלי זין".  אבל למעשה הוא מסיק כי "במקומות שקרוב להערביים הרוצחים שאין יראין מהממשלה, כמעשים בכל יום, מותרות הנשים לישא כלי זין, לא רק להצלה מהריגה ממש, אלא אף להינצל מהכאות בעלמא, שבמלחמות קטנות אלו הא נמצאות הנשים כאנשים בהכרח. ורק לצאת למלחמה אין דרך נשים, וגם אסורות, וכן בסתם מקומות שבחזקת שלום אסורות". נמצא שגם האג"מ בסופו של דבר התיר נשיאת כלי נשק במקום צורך גדול, כגון מחשש הכאה בעלמא.

[4] הרב צבי רייזמן כתב בספרו רץ כצבי לבאר את דעת המקלים – יש מצוות שבהן "כוונת הלב" היא חלק בלתי נפרד מקיום המצווה, ולכן כאשר לובש ללא כוונת זימה, כגון מפני החמה או הגשמים, וכן כשכוונתו לשמחת פורים – הגם שבעצם המעשה הוא מתדמה לאשה, אך מאחר ולא נעשה מתוך כוונת זימה, חסר עיקרו של האיסור (ואף מראית עין אין בזה, שהרי כולם יודעים שעושה כן מפני הצורך או השמחה). וראה בשו"ת יביע אומר, שהביא את קושיית היד קטנה על האחרונים שהתירו 'לא ילבש' בלובש מפני החמה והגשמים, שלכאורה אף שאינו מתכוון עדיין יש לאסור משום פסיק רישא, ובמה שהביא את תירוצו של המהר"ם שיק על קושיא זו, ובדבריו מבואר כעין היסוד הנ"ל בגדר איסור לא ילבש.